איך מרפאים בלי להילחם?

שאלה שנשמעת כמו סתירה.

כי הרי התרגלנו לחשוב שהריפוי דורש "עבודה": להתעמת, לשחרר, להתמודד, לכאוב עד הסוף, להיאבק ברע, לנצח את השדים.

אבל האמת?

המלחמה עצמה היא הכאב.

היא לא הריפוי. היא מה שדורש ריפוי.

הוא לא צועק על הפחד. הוא מחבק אותו. הוא לא שואל "למה אני שוב כאן?" – הוא לוחש "ברוך הבא, גם אתה ראוי לאור".

הריפוי לא מבקש מאיתנו להיות חזקים. הוא מבקש מאיתנו להיות כנים.

בלי דרמות. בלי רעש. בלי צורך להוכיח שהתקדמנו.

פשוט להיות עם מה שיש – באהבה.

כשאני יושבת עם הכאב, לא כקורבן ולא כלוחמת – אלא כאמא. כאמא שיודעת להחזיק ילדה בוכה בלב שלה. ככה. בלי למה.

בלי איך.

רק להיות שם.

הריפוי מתרחש כשאני מפסיקה לשאול "איך אני יוצאת מזה" ומתחילה לשאול: "איך אני נכנסת פנימה – בחמלה?"

כשאני שמה מוזיקה רכה. כשאני הולכת יחפה על האדמה. כשאני הולכת לישון בלי להבין את עצמי.

כי הנשמה מרפאה את עצמה – כשאני נותנת לה מקום.

בלי דרמות. בלי "תהליך". בלי לחץ להבריא.

רק אהבה נוכחת.

הריפוי האמיתי לא צריך מאבק. הוא רק צריך אותך – נוכחת, נושמת, מוכנה להרגיש.

ככה פשוט. ככה עמוק.

מקדישה לכן שיר מהמם

מיטל כספי בורשטין