אני ואלוהים שלי

אני לא דתייה.

אני לא שומרת מצוות, לא מתפללת מתוך סידור, לא עומדת מול ספרי קודש.

אבל אני מרגישה אותו.

מרגישה את הנוכחות הזאת שהיא גדולה ממני, ושבה־בעת חיה בתוכי.

יש לי שיחות איתו. לא תמיד בקול. לפעמים זה רק תחושת בטן חזקה, ידיעה פנימית, לחישה שקטה של אמת.

לפעמים זה כשאני בטבע – השמש נוגעת לי בעור, הרוח בשיער, והלב נרגע.

לפעמים זה דווקא כשאני בוכה – ואז מרגישה איך מישהו מחזיק אותי מבפנים.

אני קוראת לו אלוהים, כי זה השם שהכי קרוב למה שאני חשה.

אבל האמת? זה לא עניין של שמות.

זו אנרגיה. נוכחות. אהבה.

מין ביטחון שקט שאני אף פעם לא לבד.

ולמרות שהוא חלק כל כך חשוב ממני, אני הרבה פעמים שותקת לגביו.

מפחדת שיכניסו אותי לאיזו קטגוריה שאני בכלל לא שייכת אליה.

אבל אני עייפה מלהסתיר את החלקים הכי אמיתיים שבי.

הקשר הזה עם אלוהים – הוא לא סוד מלוכלך. הוא מתנה.

הוא אחד המקומות הכי אינטימיים, הכי מחבקים, הכי מרפאים בחיים שלי.

וכמו שלא אתבייש לספר על אהבה עם גבר שאני אוהבת – למה שאתבייש באהבה שיש לי עם החיים עצמם?

למה שדווקא המקום שהכי מזין אותי – יהיה המקום שאני שותקת בו?

אז אני בוחרת להיות נאמנה לעצמי.

לכבד את הקול הפנימי שלי, את הקשר הזה שלא תמיד יש לו מילים – אבל יש לו אמת.

אז הנה, אני כותבת. נושמת עמוק ומשתפת

רק כדי להגיד – שאפשר.

אפשר להיות חופשיה, יצירתית, מינית, רכה, רגישה, עוצמתית – ולהאמין.

אפשר לאהוב את אלוהים בדרכך. בלי תיווך. בלי מסגרת. בלי תווית.

אפשר לדבר איתו מהלב. לרקוד איתו. לשתוק לידו. לבכות איתו.

וזה לא הופך אותך לפחות הגיונית, פחות ראויה.

זה רק אומר שאת חיה עם לב פתוח.

בימים אלו בונה לכן סדנה דיגיטלית, בת 21 ימים של חיבור לאלוהי הפנימי.

אם תרצו לינק ברגע שתהיה מוכנה, כתבו לי.

חג חירות שמח לכולןם🌸

באהבה אינסופית,

מיטל.