לא תכננתי את זה

האתר שלי השתנה. וגם אני.

לא תכננתי את זה. זה לא היה מהלך עסקי או החלטה אסטרטגית.

פשוט המשכתי ללכת בדרך והאתר הלך יחד איתי.

החנות שלי עדיין מלאה בכלים להוראה, ערכות, תכנון, חומרי למידה.

אבל הבלוג? הוא כבר מזמן לא רק הוראה.

הוא הפך להיות מרחב של נשימה. של אמת. של תהליכים פנימיים.

של שאלות כמו: מי אני כמורה? כאמא? כאישה? ואיך כל זה נפגש עם הכיתה?

פה התחילה ההתלבטות.

האם להפריד? לפתוח שני עולמות שונים?חנות למורות ובלוג לנשמה?

או דווקא להמשיך לתת לשניהם להיות זה לצד זה, למרות הבלבול?

שיתפתי על זה באינסטגרם, ושאלתי גם אתכן, מה אתן חושבות?

ואז קרה משהו. התשובות שלכן הדהדו לי את מה שאני כבר יודעת בפנים:

אין באמת הפרדה.

כי הוראה היא לא רק מערך שיעור. היא תדר. היא נוכחות.

וכשאנחנו מרפאות מבפנים, גם האופן שבו אנחנו מלמדות, מגיבות, מחבקות, משתנה.

ריפוי של מחסום מהווה קפיצה משמעותית לעוד אהבה, שלווה, שלום פנימי ואור.

מה זה בכלל "מחסום"?

מחסום הוא מחשבה בתוכי שמטרתה להגן עלי. פחד להרגיש, פחד לאבד שליטה, רצון לרצות או להוכיח.

זה יכול להיות כאב ישן שלא קיבל מקום, אמונה שאני לא מספיק טובה, קושי להיות נראית באמת.

כל מחסום כזה תופס מקום בתוך הלב – ומצמצם את כמות האהבה שיכולה לעבור דרכי.

וככל שמרפאים מחסומים, לא כי הם "בעיה", אלא כי הם קריאה לאהבה-

כך מתרחבים. יש יותר שקט בפנים, יותר אמת, יותר נשימה.

וכשיש בתוכי יותר שלום, התלמידים שלי מרגישים. הילדים שלי מרגישים.

אני מתנהלת אחרת. אוהבת אחרת. מלמדת אחרת.

אז למה בעצם הבלוג והחנות נשארים יחד?

כי אי אפשר לדבר על הוראה בלי לדבר על מי שמלמדת.

אי אפשר לעצב כרטיסיות לכיתה ולהתעלם מהלב של המורה שמחזיקה אותן ביד.

וכשאנחנו מרפאות את עצמנו, אנחנו הופכות למורות מדויקות יותר, לאימהות אוהבות יותר, לבנות זוג נוכחות יותר.

זה הכל אותו הסיפור.

אז לא, אני לא מפרידה.

אני ממשיכה. בלב אחד, באתר אחד.

כי הלמידה, ההתפתחות הפנימית, ההוראה, הזוגיות והאימהות

הם לא עולמות נפרדים.

הם פרקים של אותה נשמה.

ומי שמוצא את עצמו בתוכן הזה, כנראה שזה לא במקרה.

הוא פשוט הגיע הביתה.

אם משהו פה דיבר אליכן, הדהד, בלבל או העיר מחשבה, אשמח שתכתבו. זה מרחב של שיח, לא רק של מילים שלי🌿