לשאול "מה" במקום "למה"

יש מילה אחת קטנה שיכולה לשנות את כל איכות השיח עם ילד וגם עם עצמנו.

המילה הזו היא "מה".

כשאנחנו שואלים "למה אתה לא אוהב את בית הספר?",

אנחנו שולחים את הילד להגן על עצמו.

אנחנו (בלי כוונה) גורמים לו להרגיש שהוא צריך להצדיק רגש,

במקום להבין אותו.

אבל כשאנחנו שואלים "מה אתה לא אוהב בבית הספר?",

אנחנו מזמינים חקירה.

אנחנו פותחים דלת לדיוק, להקשבה, להבנה אמיתית.

פתאום השיחה הופכת ממאבק לשיתוף,

ממרחב של ביקורת – למרחב של חיבור.

ברמה הרגשית:

"מה" מאפשרת לרגש לקבל מקום.

היא מזכירה לילד (ולנו) שאין רגשות טובים או רעים. יש רגשות שמבקשים הקשבה.

"מה כואב לך בזה?"

"מה היית רוצה שיהיה אחרת?"

כשאנחנו שואלים כך, הילד מרגיש שרואים אותו באמת.

שהוא לא צריך להצטדק, רק להיות.

ואז קורה הקסם:

כשהוא שומע "למה", הגוף שלו נדרך, הכתפיים מתכווצות, המבט נרתע.

יש תחושת סכנה קטנה. כאילו הוא עומד להישפט.

אבל כשהוא שומע "מה", הנשימה נרגעת, החזה נפתח,

והמילים מתחילות לזרום.

זו לא רק שפה אחרת, זו תחושת ביטחון אחרת.

ברמה הלימודית:

כשילד מתקשה ואנחנו שואלים "למה אתה לא מצליח?", הוא קופא.

אבל אם נשאל "מה היה קשה לך?" או "מה אתה צריך כדי שזה יהיה לך קל יותר?",

אנחנו מעבירים את הפוקוס מבעיה לפתרון.

ממגננה לשיתוף פעולה.

אנחנו בעצם מלמדים אותו לחשוב כמו לומד חוקר ולא כמו ילד שמפחד להיכשל.

ברמה הזוגית והבוגרת:

גם בינינו, המבוגרים, השינוי הזה מרפא פלאים.

במקום לשאול את בן או בת הזוג "למה אתה לא עוזר?"

אפשר לשאול "מה יעזור לך להיות יותר נוכח?"

זו שפה של אחריות משותפת ולא של האשמה.

שפה שבונה גשרים במקום חומות.

ברמה הרוחנית:

כשאנחנו מפסיקים לשאול את אלוהים "למה זה קורה לי",

ומתחילים לשאול "מה זה בא ללמד אותי",

אנחנו עוברים ממאבק לחכמה.

מהתנגדות לצמיחה.

מהאשמה- להבנה שהכל שליח של אהבה.

בחרו רגע אחד שבו אתם רגילים לשאול "למה",

והחליפו אותו ב"מה".

הקשיבו למה שזה פותח.

תראו איך השיח נהיה רך, מדויק, אמפתי, אמיתי.

כי "למה" מחפשת אשמה,

ו"מה" מחפשת משמעות.