משהו צף כי הנשמה יודעת שהגיע הזמן לרפא

יש רגע שבו הלב מפסיק לשחק את המשחק.

הוא לא מסוגל יותר לשתוק בשם ההרגל.

הוא לא יכול להמשיך להחליק דברים.

הוא פשוט – נשבר.

וזה לא סתם.

החיים – בנדיבותם הלא תמיד מובנת – יודעים בדיוק מתי להעלות מן המעמקים את מה שהודחק.

לא כדי להכאיב.

כדי לרפא.

כי מה שהלב שלך יודע –

זה שאין דבר כזה "לשכוח כאב שלא נרפא".

הוא יופיע דרך מבט שלא מבין אותך.

דרך שתיקה שאומרת "לא רואים אותך".

דרך התעלמות מצרכייך – שפותחת שער לעצב קדום.

וכל עוד אנחנו חיים – הריפוי מבקש להתממש.

ולפני שנעזוב את הגוף, הנשמה רוצה לעבור נקייה דרך השער.

בלי חבילות כבדות.

בלי מילים שלא נאמרו.

בלי דמעות שלא בכו.

הנשמה באה לזכור.

להחזיר את האור לחלקים שהוחבאו עמוק מדי.

ולא סתם זה קורה במשפחה.

שם הכול התחיל.

כי בתוך הקשרים האינטימיים –

הכי קרובים, הכי טעונים –

נמצאות השאלות הגדולות של הלב:

האם מותר לי להיות מי שאני?

האם יתמכו בי כשאצטרך?

האם אני אהובה גם כשאני לא מסכימה איתם?

וכשהתשובות לא היו ברורות –

הלב שלך למד להשתיק.

לצמצם.

להתאים.

אבל עכשיו הוא כבר לא מוכן.

כי הוא יודע שמה שלא קיבל מקום –

לא נעלם.

הוא רק ממתין לרגע שבו תהיי חזקה מספיק כדי להרגיש.

והנה את.

כאן.

קוראת את זה.

מרגישה את הדמעות בלב.

יודעת שזאת לא דרמה – זאת אמת.

המשפחה היא לא מקום של פתרונות.

היא מקום של פגישה.

עם הילדה שהיית.

עם האישה שאת הופכת להיות.

עם הבחירה – לא לברוח יותר מעצמך.

אז כשזה כואב – זה לא בגלל שאת נשברת.

זה בגלל שאת סוף סוף נוגעת באמת שלך.

וזה מרפא יותר מכל תרופה.

לפני שהחיים נגמרים – הלב מבקש להיות

בלי מסיכות.

בלי שתיקות.

בלי גשרים שקרסו בגלל פחד לומר את האמת.

תתני למה שעולה – לעלות.

בלי להתבייש.

בלי להסביר.

רק להיות עם זה.

ככה נראית אלוהות בפעולה.

הרגש לא בא להכאיב לך –

הוא בא להחזיר אותך אלייך.

לאהבה שלא תלויה באף אחד.

שנולדת איתה.

שמחכה שתחזרי הביתה.

ואל תטעי –

אם את מרגישה את זה עכשיו,

זה כי את מוכנה לרפא.

באמת.