כשאנחנו מדברות על הוראה מותאמת, אנחנו בדרך כלל חושבות על כלים פרקטיים:

התאמת מבחנים,

הארכת זמן,

שינוי פורמט ההיבחנות.

כל אלו חשובים, ואין לי ספק שהם יכולים לעזור לתלמידים מסוימים.

אבל עם הזמן הבנתי – יש התאמה אחת שבלעדיה כל השאר פשוט לא עובדים.

והיא לא רשומה באף אבחון.

אני קוראת לה:

✨ התאמה רגשית-תודעתית

(או במילים פשוטות – לראות את הילד בעיניים טובות).

אז מה הן בעצם שלוש ההתאמות המוכרות?

1. התאמות בדרכי הוראה

שינוי באופן ההנגשה: קצב איטי יותר, המחשה חזותית, עזרי למידה.

2. התאמות בדרכי ההיבחנות

הכתבה סגורה, שאלות ברירה, תיווך במבחן, הקראה.

3. התאמות בדרכי ביצוע

מקלדת במקום כתיבה, צמצום מטלות, הקלטת תשובות.

אבל כל אלו – לא יחזיקו לאורך זמן אם לא נוסיף את המרכיב החשוב ביותר:

❤️ ההתאמה שלא מופיעה בשום טופס:

ההתאמה הרגשית.

האמונה.

החיבוק הפנימי.

המבט שאומר:

"אני רואה אותך. אתה לא פחות. יש בך משהו מיוחד שאני לא אתן לו להיכבות."

דוגמה ממרחב הלמידה שלי:

הוא הגיע אליי בכיתה ה', ראיתי ילד סקרן, אינטליגנטי וסופר רגיש

אבל הוא לא הצליח לקרוא.

הקריאה הייתה לא מדוייקת, מתסכלת.

הוא כבר הספיק להאמין שמשהו אצלו "שבור".

האבחון דיבר על לקות שפתית מורכבת.

המליצו על הכתבות מותאמות, הקראה בכל מבחן, הפחתת חומר.

אבל אני הרגשתי שהוא צריך יותר מכל

שמישהו יאמין בו באמת.

שמישהי תגיד לו:

"אני לא הולכת לוותר עליך. אני יודעת שאתה יכול. לאט לאט, בקצב שלך."

אז בנינו את הדרך יחד:

מפגשים דו שבועיים

תרגול יומי קצר, אבל עקבי

טקסטים שבחרתי לפי תחומי העניין שלו

חיזוק רגשי – כל הצלחה הכי קטנה קיבלה הכרה

והיום?

הוא קורא ספרים. לבד. להנאתו.

אפילו מביא לי המלצות.

הוראה מותאמת אמיתית מתחילה לא מהפרקטיקה, אלא מהלב.

כשהילד מרגיש שרואים אותו – הוא מאפשר לעצמו לפרוח.

וכשאנחנו, כמורות, זוכרות שכל פער לימודי הוא רק קריאה לחיבור –

שם קורים הנסים.

ומה את חושבת?

איזו התאמה לא רשמית את עושה ביום-יום, שמזיזה הרים?

כתבו לי בתגובות

הוראה מותאמת היא שיח שכולנו בונות יחד❤️