אני עוסקת בהוראה מותאמת.
אבל האמת? זה רק הכסות.
מה שאני באמת עושה – זה להקשיב למה שלא נאמר.
לקרוא את הילד שמסתכל עליי בעיניים מבולבלות ולומר לו בלי מילים:
"אני רואה אותך. אתה בסדר."
אני יושבת לידו עם דף ועט,
אבל עמוק בפנים – אני יושבת ליד הילדה שהייתי.
הרגישה. העדינה. שלא תמיד הצליחו לתרגם את השפה שלה.
אני מלמדת. אבל גם מקשיבה.
משקפת.
מרככת.
מתפללת.
מרפאה.
לפעמים אני כותבת.
לא על שפה וחשבון – אלא על הלב.
על איך כל שיעור הופך לתפילה קטנה.
על איך אני מדברת עם אלוהים בשקט של ההפסקה.
אם את אמא לילד שנראה לך קצת "אחר",
אם את מחפשת דרך לראות אותו מחדש –
או אם את בעצמך ילדה רגישה שגדלה והפכה לאמא,
את מוזמנת להיכנס רגע לעולם שלי.
הוא שקט, אבל מלא.
הוא עדין, אבל משנה חיים.
כמו הילדים
ואם הפוסטים נגעו בך, אשמח לשמוע. זה מרגיש אותי לדעת איך זה פוגש אחרים.
מיטל 💚
