מיטל כספי בורשטין

למה יש א.נשים שלא יודעים להגיד "לא"? הם מסבירים יותר מדי. מתנצלים לפני שבכלל ביקשו מהם. נשארים במקומות שלא טוב להם בהם. מכילים הרבה מעבר ליכולת. ואז אני שואלת את עצמי, איפה הם למדו שלא בטוח לשים גבול? וכאן אני חוזרת לילדים. כי גבולות הם לא עניין של משמעת. הם שיעור עמוק בזהות. ילד שלא פגש גבול ברור מבחוץ, לא יודע לזהות חצייה מבפנים. אם לפעמים מותר ולפעמים אסור לפי מצב הרוח, אם הגבול מגיע בצעקה ולא ביציבות, אם אין עקביות שמרגישה בטוחה, הילד לא לומד מהו גבול. הוא לומד להיזהר. אב

יש ילדים שמתקשים להתרכז. לפחות כך אנחנו רגילים לומר. הם קמים מהכיסא, מתפזרים, שוכחים הוראות, מאבדים חפצים, מתקשים לשהות במשימה אחת לאורך זמן. לא פעם הם שומעים סביבם שהם "לא מספיק מתאמצים", "חסרי משמעת", או פשוט "לא מרוכזים". אבל עם השנים, בעבודה יומיומית עם ילדים, גיליתי משהו אחר לגמרי. ברוב המקרים שפגשתי, לא היה חסר ריכוז. היה חסר שקט פנימי. לפני שילד יכול להתרכז בטקסט, במספרים או בהוראות, הגוף שלו צריך להרגיש בטוח. מאורגן. לא מוצף. ילדים רבים חיים בתחושת דריכות מתמדת: יותר

חרמות, כאב חברתי, והמסע החשוב ביותר שילדים יכולים לעבור: להפוך להיות החברים הכי טובים של עצמם. 💜 יש רגעים בהורות ובחינוך שבהם הלב שלנו מתכווץ. הילד חוזר הביתה ופנים קטנות מספרות סיפור גדול: "לא שיחקו איתי היום… הייתי לבד בהפסקה.. הם לא רצו שאשחק איתם… עשו עליי חרם…" אלו מילים שמפלחות כל לב, במיוחד כשאנחנו יודעים כמה עדין ומתמסר העולם הפנימי של הילדים האהובים שלנו. אבל דווקא שם, ברגעים הכואבים הללו, מסתתרת אחת המתנות הרוחניות והאנושיות הגדולות ביותר שילד יכול לקבל: ללמוד שהער

האתר שלי השתנה. וגם אני. לא תכננתי את זה. זה לא היה מהלך עסקי או החלטה אסטרטגית. פשוט המשכתי ללכת בדרך והאתר הלך יחד איתי. החנות שלי עדיין מלאה בכלים להוראה, ערכות, תכנון, חומרי למידה. אבל הבלוג? הוא כבר מזמן לא רק הוראה. הוא הפך להיות מרחב של נשימה. של אמת. של תהליכים פנימיים. של שאלות כמו: מי אני כמורה? כאמא? כאישה? ואיך כל זה נפגש עם הכיתה? פה התחילה ההתלבטות. האם להפריד? לפתוח שני עולמות שונים?חנות למורות ובלוג לנשמה? או דווקא להמשיך לתת לשניהם להיות זה לצד זה, למרות הבל

יש רגעים בשנה שבהם אני עוצרת, ומביטה על הדרך שעשיתי. על כל שיעור, כל שיחה, כל נשימה. ואני שואלת את עצמי, איך אני יכולה להמשיך לגדול? היומן שיצרתי לא נולד רק כדי "לארגן את השנה" הוא נולד כדי להזכיר למורה, לאישה, שהיא ראויה לעצור, לכתוב, להרגיש, להוקיר, לברוא ולחלום. הוא נולד כדי לתת לך רגע של קדושה בתוך שגרת ההוראה, רגע של אמת עם עצמך, כלי התפתחות אישי שגדל יחד איתך, שנה אחרי שנה, שיעור אחרי שיעור, לב אחרי לב. זה יומן שמזמין אותך להקשיב לקול הפנימי שלך. לכתוב בכנות. לחלום באו

כבר עשור שאני יוצרת יומנים למורות היומנים הראשונים שלי היו גרסאות קטנות, פשוטות, שהעליתי בבלוג הישן שלי להדפסה (זוכרות?) עם השנים, היומנים גדלו, התפתחו והשתנו ביחד איתי. כל שינוי ביומן שיקף שינוי בי. בהתפתחות הפנימית, המקצועית, ואפילו בחיים האישיים. מה שהתחיל ככלי לניהול מקצועי, הפך השנה לכלי עמוק גם לסדר רגשי וחברתי. השנה יצקתי לתוך היומן את כל מה שאני כותבת עליו כבר שנים: אהבה עצמית, אותנטיות, ריפוי, הקשבה. היומן הפך להיות לא רק עמודי תכנון, אלא מרחב אישי למורה. מקום שבו את

יש רגעים שבהם אנחנו מחליטות לחזור. ליצירה. לחזון. למהות שלנו. אחרי שנה של הפסקה, בעקבות שינויים רבים שעברתי, החלטתי להחזיר את היומנים במהדורה עשירית , מחודשת ומדויקת יותר מאי פעם! כי מורות צריכות יותר מדף תכנון הן צריכות מרחב שיאפשר להן גם לראות את התמונה הגדולה וגם לא לשכוח את עצמן בתוכה . היומן הזה הוא בדיוק זה. הוא נועד ללוות אותך גם כמורה, גם כאשה, גם כשליחה. במקום שבו מקצועיות והשראה נפגשות. מה כולל היומן ? חזון, השראה וצמיחה אישית חזון אישי השראה והתבוננות פנימית אתגר

בתוך כל ילד יש קול שקט. קול פנימי. זהו הקול שאינו נשמע באוזניים, אך נשמע בלב. זהו אותו קול שמדמיין, שואל שאלות, מתרגש ומפרש. זהו הקול שקורא את המילים לא רק דרך העיניים, אלא דרך הנשמה. במערכת החינוך ניתנת תשומת לב רבה לדיוק בקריאה, לקצב, לפענוח. אך לעיתים שוכחים את מה שבלעדיו הקריאה ריקה: הנוכחות הפנימית של הילד בתוך הטקסט. במילים אחרות: האם הילד שומע את הקול הפנימי שלו בזמן הקריאה? מהו הקול הפנימי? הקול הפנימי הוא היכולת: 🗝 לקרוא משפט ולשמוע אותו "מתנגן" בתוכי, גם בלי להשמי

פעם, השפה נולדה כדי לחבר. כדי שאדם יוכל לקרוא לאדם אחר. כדי שנוכל לשתף, להבין, לגעת. אבל לאט לאט, השפה נעשתה שכלתנית. היא קיבלה כללים, דיוקים, הגדרות, סדר. המילים התחילו למדוד, לנתח, לשפוט. והלב הלב נדחק לפינה שקטה. הוא דיבר פחות, לחש יותר, עד שלפעמים שכחנו את שפתו. אבל הוא לא נעלם. הוא רק חיכה. חיכה שניזכר. חיכה שנרשה לעצמנו להקשיב למה שלא נאמר אבל מרגיש עד לשד העצמות. והיום… יותר מתמיד מתעוררת הקריאה לשוב. לחזור אל השפה של הלב. השפה של הרכות, של הנוכחות, של האמת שאין לה צ