גבולות הם מערכת חישה פנימית

למה יש א.נשים שלא יודעים להגיד "לא"?

הם מסבירים יותר מדי.

מתנצלים לפני שבכלל ביקשו מהם.

נשארים במקומות שלא טוב להם בהם.

מכילים הרבה מעבר ליכולת.

ואז אני שואלת את עצמי,

איפה הם למדו שלא בטוח לשים גבול?

וכאן אני חוזרת לילדים.

כי גבולות הם לא עניין של משמעת.

הם שיעור עמוק בזהות.

ילד שלא פגש גבול ברור מבחוץ,

לא יודע לזהות חצייה מבפנים.

אם לפעמים מותר ולפעמים אסור לפי מצב הרוח,

אם הגבול מגיע בצעקה ולא ביציבות,

אם אין עקביות שמרגישה בטוחה,

הילד לא לומד מהו גבול.

הוא לומד להיזהר.

אבל אני לא רוצה ילדים זהירים.

אני רוצה ילדים מודעים.

וכשאני מציבה גבול יציב, רגוע ולא מתנצל,

אני בעצם אומרת:

העולם קריא.

יש לו קווים.

יש בו ביטחון.

ומתוך היציבות הזו

נולדת אצל הילד יכולת חדשה.

הוא מתחיל לזהות מעצמו.

הוא מרגיש שמשהו לא נעים לו

ולא מבטל את זה.

הוא מבחין בטון שמקטין אותו

ולא משכנע את עצמו שהוא מדמיין.

הוא שם לב כשמישהו נכנס לו למרחב

ומבין שיש לו זכות לבחור מי יהיה ומי לא יהיה במרחב שלו.

הוא כבר לא צריך שמישהו יגדיר עבורו כל הזמן איפה עובר הקו.

כי הקו מתחיל להתהוות בתוכו.

גבולות חיצוניים מדויקים

הופכים לאט לאט למצפן פנימי.

והמטרה שלי היא לא שיצייתו לי.

המטרה היא שיום אחד, בלי שאהיה שם כדי להזכיר,

הם ידעו להקשיב לתחושה שעולה בתוכם

ולתת לה תוקף.

לא מתוך פחד.

לא מתוך ריצוי.

אלא מתוך ידיעה שקטה:

יש לי גבול.

ואני רשאי לשמור עליו.

ואולי בגלל זה

כל כך הרבה א.נשים עדיין מתאמנים.ות על המילה "לא".

כי אם בילדות לא החזיקו עבורנו גבול יציב,

לא תמיד למדנו לזהות מתי חוצים אותנו.

אז אנחנו מסבירות.

מתכווצות.

מכילות יותר מדי.

לא כי אנחנו חלשות.

אלא כי אף אחד לא לימד אותנו לסמוך על התחושה הראשונה בגוף.

וכשאני מציבה גבול לילד

אני לא רק מייצרת שקט בכיתה.

אני לא רק מגדלת ילד "מחונך".

אני מגדלת אדם

שיום אחד יעמוד מול עולם שלם

וידע להרגיש מתי משהו לא מדויק לו.

וידע לעצור.

וידע לבחור.

וידע לומר

עד כאן.

וזה לא מאבק.

זו בשלות.

גבול הוא לא קיר שסוגר.

הוא קו שמגן על הליבה.

וכשילד לומד להרגיש את הקו הזה בתוכו,

הוא גדל להיות מבוגר

שלא צריך להילחם כדי לשמור על עצמו.

הוא פשוט יודע.