כשהעולם החיצוני נסדק - הכח הפנימי של הילד נולד

חרמות, כאב חברתי, והמסע החשוב ביותר שילדים יכולים לעבור: להפוך להיות החברים הכי טובים של עצמם.

💜

יש רגעים בהורות ובחינוך שבהם הלב שלנו מתכווץ.

הילד חוזר הביתה ופנים קטנות מספרות סיפור גדול:

"לא שיחקו איתי היום… הייתי לבד בהפסקה.. הם לא רצו שאשחק איתם… עשו עליי חרם…"

אלו מילים שמפלחות כל לב, במיוחד כשאנחנו יודעים כמה עדין ומתמסר העולם הפנימי של הילדים האהובים שלנו.

אבל דווקא שם, ברגעים הכואבים הללו, מסתתרת אחת המתנות הרוחניות והאנושיות הגדולות ביותר שילד יכול לקבל:

ללמוד שהערך שלו לא מגיע מבחוץ, אלא מתוך עצמו.

הפצע החברתי והשער להתעצמות

חרם הוא מציאות קשה:

קבוצה של ילדים מחזיקה כוח עצום והילד שנמצא בחוץ מרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו.

אך מעבר לכאב, יש כאן שיעור עמוק ונדיר:

העולם החיצוני משתנה תמיד.

העולם הפנימי, אם נבנה אותו, הוא מבצר שאיש לא יכול לפגוע בו.

כשהילד לומד לפתח עולם פנימי עשיר, דמיון, תחומי עניין, קשר לעצמו,

הוא מגלה אמת אדירה:

הוא לא תלוי במשחק הרגעי של "מקובל או לא מקובל"

יש לו מרכז פנימי חזק.

יציבות.

כח פנימי עצום

ובמרכז הזה, יש עצמיות, יצירה, נשמה, קול פנימי ואהבה עצמית.

וכשהוא חי מתוך מרכז כזה, גם מערכות היחסים החיצוניות משתנות:

הוא פחות פגיע, פחות מחפש אישור, פחות תלוי.

ואז , כמעט באופן טבעי - הוא דווקא הופך להיות יותר אהוב.

להיות החבר הכי טוב של עצמו

זה לא ביטוי ניו-אייג’י.

זה בסיס חיים שילדים יכולים ללמוד מוקדם מאוד.

להיות החבר הכי טוב של עצמי פירושו:

לדעת שאני מספיק גם כשאני לבד.

להחזיק מעצמי גם בלי חיזוקים מבחוץ.

לאהוב את הזמן עם עצמי ולא לפחד ממנו.

להרגיש שיש לי בית פנימי שהוא רק שלי.

לדעת שאני ראוי וטוב בדיוק כמו שאני, תמיד.

ילד שמפתח קשר כזה עם עצמו

גדל להיות ילד שמביט בעולם ממקום גבוה יותר,

כזה שמקרין שקט, יציבות ואותנטיות וסביבתו מגיבה לזה בהתאם.

איך ההורה יכול לעזור?

ההורה הוא העוגן שמראה לילד:

"אתה לא קורבן של הסיטואציה.

אתה יוצר את העולם הפנימי שלך."

איך עושים זאת?

1. מחזירים את המיקוד פנימה

במקום לעסוק רק במה שחברים עשו או לא עשו-

מדברים עם הילד על עצמו: מה הוא אוהב, מה מרגש אותו, מה הוא רוצה ליצור או ללמוד.

2. מפתחים משמעות לזמן לבד-

לא "אין מה לעשות", אלא

"בוא נראה איזה דברים מדהימים אפשר לעשות כשאנחנו עם עצמנו".

3. בונים גאווה עצמית אמיתית

מחזקים את הילד בתיאור מדויק של איכויותיו, לא במחמאות ריקות.

4. מזכירים את ערכו הקבוע

"הערך שלך לא משתנה לפי מי ששיחק איתך היום.

הערך שלך יציב."

5. מאפשרים לו לראות את העולם החברתי מזווית רחבה

בקבוצות יש תנודות, פחדים ולחצים ולעיתים קרובות זה בכלל לא אישי.

ולבסוף, אמת גדולה אחת

כשילד לומד להיות עם עצמו,

הוא לא רק מתמודד עם חרם

הוא יוצא ממנו מחוזק ומואר יותר.

הוא לומד אמת שהרבה מבוגרים עדיין מחפשים:

אני מספיק.

אני אהבה.

אני בית.

וזה לא תלוי באף אחד.

ולפעמים, דווקא מהמקום הזה,

החברים שהרחיקו אותו מוצאים את עצמם מתקרבים מחדש,

כי ילדים נמשכים אל מי שמקרין כוח פנימי ושקט אמיתי.

בסופו של דבר, הילד שלנו לא נשלח לעולם כדי לרצות אחרים, אלא כדי לזכור את האור שבו.

וכשהוא זוכר את האור הזה, שום קבוצה ושום תנודות חברתיות לא יכולים לכבות אותו.

הוא ממשיך להאיר בדרכו ומצמיח בתוכו כנפיים של אהבה עצמית, חוסן ושקט פנימי שמלווים אותו הרבה מעבר לגיל הילדות.

התפקיד שלנו כהורים וכאנשי חינוך

אינו למנוע ממנו כל כאב,

אלא להראות לו שיש בתוכו עולם שלם, יציב ועשיר,

עולם שאיש מבחוץ לא יכול לערער.

כשעולמו הפנימי חזק,

גם המציאות החברתיָת החיצונית מתחילה להתיישר בהתאם.

ואם הילד שלכם חווה עכשיו קושי או כאב,

דעו שזה לא סוף הסיפור, אלא דווקא התחלה של צמיחה עמוקה.

אתם יכולים להעניק לו את המתנה הגדולה מכולן:

הידיעה שהוא שווה, אהוב וראוי בלי שום קשר לאף אישור מבחוץ.

מתוך הידיעה הזו הוא יפרח,

ובזמן שלו, גם ימצא את מקומו.

כי ילד שלומד לבחור בעצמו,

מפסיק לפחד שלא יבחרו בו.

וזו החירות הגדולה ביותר שיש.

המסע פנימה הוא המסע שמעצב את האדם שהוא יהיה ומה שנבנה שם

אף אחד בעולם אינו יכול לקחת💜.