הילדים שקוראים לנו הביתה (ולא דרך מילים)

פעם, השפה נולדה כדי לחבר.

כדי שאדם יוכל לקרוא לאדם אחר.

כדי שנוכל לשתף, להבין, לגעת.

אבל לאט לאט,

השפה נעשתה שכלתנית.

היא קיבלה כללים, דיוקים, הגדרות, סדר.

המילים התחילו למדוד, לנתח, לשפוט.

והלב הלב נדחק לפינה שקטה.

הוא דיבר פחות, לחש יותר,

עד שלפעמים שכחנו את שפתו.

אבל הוא לא נעלם.

הוא רק חיכה.

חיכה שניזכר.

חיכה שנרשה לעצמנו להקשיב למה שלא נאמר

אבל מרגיש עד לשד העצמות.

והיום…

יותר מתמיד מתעוררת הקריאה לשוב.

לחזור אל השפה של הלב.

השפה של הרכות, של הנוכחות, של האמת שאין לה צורך בהוכחה.

לחזור לגעת בלי מילים.

להקשיב למה שמעבר.

לראות את האדם שמולנו לא דרך הראש

אלא דרך הלב.

ואולי…

אולי אותם ילדים שמוגדרים כ"ילדים עם קשיים",

שאובחנו בלקויות למידה, קשב, תקשורת

הם דווקא אלה ששפת הלב בוערת בהם בעוצמה.

אולי הקושי להשתלב בשפה השכלית, הלוגית,

לא מעיד על קושי, אלא על עומק אחר, תדר אחר.

תדר שמבקש שנקשיב לא בלוגיקה, אלא בנשמה.

אולי הם באו להזכיר לנו שהחיבור האמיתי לא עובר דרך הצלחה במבחנים,

אלא דרך מבט, דרך תחושת בטן, דרך נוכחות שמרגישה אותך באמת.

אולי הם לא עם קשיים, אולי הם מורי דרך.

והלב שלהם, הוא המפתח לשיבה שלנו הביתה.