האסטרגיה שהנפש בנתה וכיצד היא מונעת מאיתנו לחיות באמת?

יש מקומות בנפש שהחלטנו לא לפגוש ברגע מסוים.

לא כי לא רצינו ריפוי,

לא כי לא רצינו לאהוב,

ולא כי לא רצינו להיות נוכחים עם עצמנו,

אלא כי הנפש שלנו בנתה חומת הגנה.

האסטרטגיה הזו נולדה מתוך חוכמה הישרדותית:

להגן על הלב מפני כאב שלא יכולנו להכיל אז.

להגן על עצמנו מפני תחושות של בדידות, אכזבה או חוסר ביטחון.

להמשיך לתפקד, לגדל, לאהוב וליצור, גם כשהפנימיות שלנו הייתה פגיעה או חלשה.

כל עקיפה, כל מסלול חלופי, כל "לא עכשיו", היו מחוות של אהבה פנימית.

זו הייתה הדרך שלנו לומר לעצמנו:

"אני כאן, אני שורדת, אני ממשיכה לנשום, גם אם איני נכנסת למקום הכואב הזה."

אבל עם השנים, מה שהציל אותנו, התחיל להגביל אותנו.

חיים בזיג זג: בחירות, קשרים, עשייה- הכל כדי לא לגעת במקום פנימי שנשאר נעול.

האסטרטגיה שהייתה חכמה בזמנו, הפכה לשריון כבד.

אסטרטגיות כאלה נבנות כשהנפש קטנה, פגיעה או מפוחדת.

הן נולדות כשאין לנו כלים, כשאין תמיכה, או כשפשוט לא היינו מוכנים להתמודד עם הכאב.

הן לא נבנות מתוך חוסר רצון לצמוח או לאהוב,

הן נבנות מתוך צורך לשרוד.

ואז מגיע הרגע שבו אנחנו שואלים את עצמנו:

האם אני עדיין זקוקה לשריון הזה?

האם הפחד עדיין מגונן עלי? או שהוא רק מגביל אותי מלהיות שלמה?

כי ברגע שמבינים את מקור האסטרטגיה,

אפשר לפגוש אותה בעדינות, להודות לה,

ולבחור אם להמשיך איתה או להרפות ממנה.

הריפוי מתחיל לא בכוח, אלא בהכרה כנה וחמלה כלפי עצמנו.

ממה אתן נמנעות?

על מה אתן בוחרות לא להסתכל, לא לגעת, לא לשאול?

כשאנחנו מפסיקות לברוח,

החיים מתחילים להתיישר. לא כי אין פחד,

אלא כי אין עוד צורך לברוח ממנו.