מיטל כספי בורשטין

יש תקופות בחיים שלי שהשינה שלי לא טובה, לרוב זה קשור לשינויים שאני עוברת בחיי, פיזיים ורגשיים או תקופות יצירתיות במיוחד בהן אני מרגישה ששעות היום לא מספיקות לי ואני נוגסת מבלי להבין בשעות השינה כדי לעבד דברים, להגיע לתובנות ולהתמודד עם מחסומים שונים בתהליכים שאני עוברת. לאחרונה בחרתי לטפל בזה ולאפשר לעצמי לעבור תהליך משמעותי ועמוק כדי להגיע למצב שבו אוכל לישון כמו שצריך מבלי להרגיש שאני מפספסת משהו כי אני ישנה ונינוחה. השורש של זה קשור ברצון שלי להתמסר עוד ועוד לביטחון, לשמחה

חרמות, כאב חברתי, והמסע החשוב ביותר שילדים יכולים לעבור: להפוך להיות החברים הכי טובים של עצמם. 💜 יש רגעים בהורות ובחינוך שבהם הלב שלנו מתכווץ. הילד חוזר הביתה ופנים קטנות מספרות סיפור גדול: "לא שיחקו איתי היום… הייתי לבד בהפסקה.. הם לא רצו שאשחק איתם… עשו עליי חרם…" אלו מילים שמפלחות כל לב, במיוחד כשאנחנו יודעים כמה עדין ומתמסר העולם הפנימי של הילדים האהובים שלנו. אבל דווקא שם, ברגעים הכואבים הללו, מסתתרת אחת המתנות הרוחניות והאנושיות הגדולות ביותר שילד יכול לקבל: ללמוד שהער

שבת וחם בתקופה שלרוב קרירה יותר. למזג האוויר יש את התהליך שלו וכך גם לנו, תהליך והבשלה להתפתחויות ושינויים. לפעמים אנחנו רוצים לזרז דברים, להביא אותם לידי מימוש מהיר אבל שוכחים שליקום יש את הדרך לארגן הכל יחד כך שהדברים יתממשו בצורה ההרמונית, הנעימה והמדוייקת ביותר. זירוז של דברים מהצד שלנו לפעמים מיטיב ולפעמים פוגם ואולי הדרך הנכונה היא פשוט להתמסר לקצב של ההתפתחות וההבשלה שלנו, להיות קשובים לצד האחר ולתת לדברים פשוט לקרות בקצב שלהם. ואולי זו גם הדרך שלנו לומר ליקום, לאלוהים

כשאת/ה מרפא/ה את עצמך, משהו באמביציה משתנה. פעם היא בערה. רצת, דחפת, רצית להוכיח לעצמך, לעולם, לאנשים שאהבת. קראת לזה "מטרה", אבל בתוכך זה היה צמא לאהבה, לאישור, לידיעה שאת/ה שווה משהו. ואז התחלת לרפא. התחלת לראות שהכאב שבך לא צריך הוכחות, רק חיבוק. שאין מה לרדוף, כי כבר עכשיו את/ה ראוי/ה. וככל שהלב נרגע, גם הלהבה משתנה. היא כבר לא שורפת, היא מחממת. היא כבר לא בוערת מפחד, היא מאירה באור רך של אהבה. אז את/ה פחות אמביציוני/ת אבל הרבה יותר חי/ה. פחות מתאמץ/ת, אבל הרבה יותר זורם

אם אתם הולכים עם כוס קפה ומישהו נתקל בכם, הקפה יישפך. לא בגלל ההתנגשות, אלא בגלל שזה מה שהיה בתוך הכוס. האמרה הזו רצה הרבה באינסטגרם והיא מיוחסת לנזיר בודהיסטי אנונימי כלשהו. עצרתי לחשוב עליה והתחברתי למשל שמסתתר בה. כי אותו דבר קורה גם איתנו. כשמישהו "נתקל" בנו: מעיר אותנו, פוגע, מאכזב או מערער- מה שנשפך מתוכינו הוא מה שהיה שם מלכתחילה: כעס, פחד, אהבה, שלווה, חסד. החיים מנערים את מה שכבר נמצא בפנים. אז השאלה האמיתית היא לא מי נגע בכם, אלא מה אתם נושאים בתוככם. כי אם יש בתוכי

אין אף אחת בעולם שיודעת להיות את יותר טוב ממך. אין אף אחת שתחוש את העולם כפי שאת, תחלום כמו שאת, תרגיש כמו שאת. אין אף אחת שיכולה לקחת את החוזקות, הפגיעויות, הזיכרונות והחלומות שלך ולרקום מהם חיים כמו שלך. את לא יכולה להיות מישהי אחרת כדי להצליח, כדי לאהוב, כדי להיות נראית או נשמעת. כל ניסיון לחקות, להשוות, להתאים - לוקח ממך את החלק הייחודי שלך. כל פעם שאת מוותרת על עצמך - העולם מפסיד את מה שרק את יכולה להביא. לכן, את מחויבת לעצמך: להיות את במלואה. להשמיע את הקול שלך, גם אם

האתר שלי השתנה. וגם אני. לא תכננתי את זה. זה לא היה מהלך עסקי או החלטה אסטרטגית. פשוט המשכתי ללכת בדרך והאתר הלך יחד איתי. החנות שלי עדיין מלאה בכלים להוראה, ערכות, תכנון, חומרי למידה. אבל הבלוג? הוא כבר מזמן לא רק הוראה. הוא הפך להיות מרחב של נשימה. של אמת. של תהליכים פנימיים. של שאלות כמו: מי אני כמורה? כאמא? כאישה? ואיך כל זה נפגש עם הכיתה? פה התחילה ההתלבטות. האם להפריד? לפתוח שני עולמות שונים?חנות למורות ובלוג לנשמה? או דווקא להמשיך לתת לשניהם להיות זה לצד זה, למרות הבל

לכל אחד מאיתנו יש סיפור שהוא לוחש לעצמו בלב, סיפור שנבנה במשך השנים -מתוך חוויות חיים, מילים שנאמרו, סרטים, ספרים ורגעים שנגעו בנפש. עם הזמן, הסיפור הזה הפך להיות חלק מהזהות שלנו, חלק מהתת-מודע שמנווט בשקט את רוב הבחירות, הרגשות והתגובות שלנו. וכשמשהו בחיים לא מתקיים באהבה, שלווה, שמחה או תחושת מימוש, זה לא סימן שמשהו בנו מקולקל. זו פשוט הזמנה לחזור אל התת-מודע, להתבונן בסיפור שחי שם, ולבחור - אולי בפעם הראשונה - לכתוב לעצמנו סיפור חדש🌱. אז איזה סיפור אתם מספרים לעצמכם? והא

התעלות היא לא בריחה מהעולם, אלא ירידה עמוקה אל תוך הלב, עד שמתגלה בתוכו אלוהים. היא אינה תהליך של הוספה, אלא של הסרה. הסרת הפחד, הצורך בשליטה, הדפוסים, והאמונות הישנות שהסתירו את מה שתמיד היה שם: האור הטהור שבך. מהי התעלות? התעלות היא התרחבות התודעה. המעבר מתודעת נפרדות: "אני לבד, אני צריך להילחם, אני לא מספיק", לתודעת אחדות- "אני מחובר לכל, אני נישא על ידי אהבה אינסופית, אני חלק מאלוהים." במילים אחרות, זהו מעבר מהאני האנושי לאני האלוקי, מראייה דרך עיני הפחד לראייה דרך עיני

לפעמים נדמה לנו שאנחנו המחשבה עצמה. שאם עלתה מחשבה מפחידה, אנחנו הפחד. שאם עלתה מחשבה מקטינה, אנחנו באמת קטנות. אבל זה לא נכון. את לא המחשבות שלך. את המרחב שמבחין בהן. המחשבות באות והולכות, נולדות מהעבר, מההרגלים, ולפעמים גם מהשראה טהורה. אבל רק את בוחרת, איזו מהן תישאר. מחשבות צצות מעצמן לפעמים הן עולות ללא הזמנה, כמו עננים שחולפים בשמיים גם כשלא ביקשנו גשם. זה קורה כי המוח שלנו נברא כדי להגן, לא כדי לשתוק. הוא סורק כל רגע, מחפש סכנה, מפרש, משווה, מסיק מסקנות וכך נולדות אי

כשאדם חווה טראומה החלק בתוכו שחווה את הטראומה, ברגע שהוא רוצה, בוחר ומרגיש מוכן מתחיל להתרפא. הוא מתאושש בקצב שלו, ובוחר בחיים. בוחר...

יש רגעים בשנה שבהם אני עוצרת, ומביטה על הדרך שעשיתי. על כל שיעור, כל שיחה, כל נשימה. ואני שואלת את עצמי, איך אני יכולה להמשיך לגדול?...

אין מפת דרכים אחת. אין נתיב שסללו עבורך מראש. יש לחישה שקטה בתוכך, שמסמנת את הכיוון הביתה - אל האור הפנימי, אל הנשמה שלך, אל הדרך שלך...

הם הולכים בינינו. אנשים שנראים רגילים, מדברים רגיל, עובדים, מחייכים לפעמים. אבל בפנים, מתנהלת מלחמה. מלחמה שקטה. אלו נשמות שנשאו דברים שאף אדם לא אמור לשאת. שנגעו באפלה, חוו חוסר אונים, ראו דברים שהעין לא יודעת לשכוח. והלב? הלב מנסה בכל יום מחדש לזכור איך לאהוב, איך לסמוך, איך לחיות. אנחנו רואים אותם לפעמים בבדידות, בריחוק, בהתפרצות, בשקט. ואנחנו לא תמיד מבינים שמה שנראה כמו קור או אדישות, הוא בעצם ניסיון להישאר בחיים. בעולם של מלחמה, בעולם שבו כל כך הרבה נשמות פצועות, השליחו

בושה היא אחד הרגשות הכי חזקים ועמוקים שאנחנו חווים כבני אדם. היא יכולה לגרום לנו להתכווץ, לרצות להסתתר, להרגיש קטנים או לא מספיק טובים....

המחשבות שלנו הן כמו נהר אינסופי. לפעמים זורמות לאט ושקט, לפעמים סוערות ורועשות. חלקן מלטפות, חלקן משמחות וחלקן נושאות בתוכן חושך, פחד...

ביטוי עצמי הוא הרבה מעבר ליכולת לדבר או לכתוב. הוא השפה שבה הנשמה פוגשת את העולם. זהו המרחב שבו הפנים שלנו מבקשים להתגלות, להתגלם, לגעת...

כולנו מחפשים אמת. שואלים מה נכון, מה שקרי, איפה אפשר להניח את הלב בלי לפחד ליפול. אבל האמת… היא לא תמיד נמצאת איפה שאנחנו חושבים. מהי...

לפעמים אנחנו מרגישים את החיים כבדים. לא כי קרה משהו דרמטי, אלא כי משהו בתוכנו צפוף מדי. הנשימה קצרה, המחשבות עמוסות והלב כאילו מחפש מקום...

בעידן הנוכחי אנחנו מוצפים בתוכן מכל עבר: סרטים, סדרות, סרטונים ופרסומות. צריכה אינטנסיבית כזו גורמת למוח שלנו להשתוקק לעוד ועוד, מפני שכל...