מיטל כספי בורשטין

למה יש א.נשים שלא יודעים להגיד "לא"? הם מסבירים יותר מדי. מתנצלים לפני שבכלל ביקשו מהם. נשארים במקומות שלא טוב להם בהם. מכילים הרבה מעבר ליכולת. ואז אני שואלת את עצמי, איפה הם למדו שלא בטוח לשים גבול? וכאן אני חוזרת לילדים. כי גבולות הם לא עניין של משמעת. הם שיעור עמוק בזהות. ילד שלא פגש גבול ברור מבחוץ, לא יודע לזהות חצייה מבפנים. אם לפעמים מותר ולפעמים אסור לפי מצב הרוח, אם הגבול מגיע בצעקה ולא ביציבות, אם אין עקביות שמרגישה בטוחה, הילד לא לומד מהו גבול. הוא לומד להיזהר. אב

לפעמים, הרגשות של הילדים שלנו, התלמידים שלנו וגם שלנו, זורמים בחופשיות כמו נהר. ולפעמים הם נתקעים במקום צר, כמו מים שמנסים לעבור דרך צוואר בקבוק. הם מצטברים, מתחממים מבפנים, וללא ביטוי, יוצרים לחץ פנימי שמגביל אותנו או את הילד להיות נוכחים, לשחק, ליצור קשר או פשוט לנשום. בעולם הילדים, אפקט הבקבוק מתבטא כשהכעס, הפחד או העצב לא מוצאים ביטוי. תחושות קטנות מצטברות בלב ובגוף. לפעמים הן מתפרצות בבכי פתאומי, בזעם על דבר קטן או בהשתתקות מוחלטת. לעיתים הן נשארות "תקועות" זמן רב, והילד

לא כל פגיעה בילדים נראית לעין. יש פגיעות שמתרחשות דרך הקול, דרך הטון, דרך חוסר היכולת של מבוגר לווסת את עצמו מול לב צעיר. צעקות על ילדים אינן רק רגע של כעס. הן חוויה גופנית רגשית. הן נצרבות במערכת העצבים, ויוצרות דריכות מתמשכת, בלבול, ולעיתים גם בושה שקטה. ילדים שחיים בסביבה רועשת לומדים לקרוא סכנה לפני מילים. הם מפתחים רגישות יתר, או נסיגה. לא כי הם "כאלה", אלא כי הגוף שלהם למד לשרוד. וכשהם מגיעים למסגרות חינוכיות הם לא תמיד מביאים סיפור ברור. לעיתים הם מביאים התנהגות. קושי

יש ילדים שמתקשים להתרכז. לפחות כך אנחנו רגילים לומר. הם קמים מהכיסא, מתפזרים, שוכחים הוראות, מאבדים חפצים, מתקשים לשהות במשימה אחת לאורך זמן. לא פעם הם שומעים סביבם שהם "לא מספיק מתאמצים", "חסרי משמעת", או פשוט "לא מרוכזים". אבל עם השנים, בעבודה יומיומית עם ילדים, גיליתי משהו אחר לגמרי. ברוב המקרים שפגשתי, לא היה חסר ריכוז. היה חסר שקט פנימי. לפני שילד יכול להתרכז בטקסט, במספרים או בהוראות, הגוף שלו צריך להרגיש בטוח. מאורגן. לא מוצף. ילדים רבים חיים בתחושת דריכות מתמדת: יותר

חרמות, כאב חברתי, והמסע החשוב ביותר שילדים יכולים לעבור: להפוך להיות החברים הכי טובים של עצמם. 💜 יש רגעים בהורות ובחינוך שבהם הלב שלנו מתכווץ. הילד חוזר הביתה ופנים קטנות מספרות סיפור גדול: "לא שיחקו איתי היום… הייתי לבד בהפסקה.. הם לא רצו שאשחק איתם… עשו עליי חרם…" אלו מילים שמפלחות כל לב, במיוחד כשאנחנו יודעים כמה עדין ומתמסר העולם הפנימי של הילדים האהובים שלנו. אבל דווקא שם, ברגעים הכואבים הללו, מסתתרת אחת המתנות הרוחניות והאנושיות הגדולות ביותר שילד יכול לקבל: ללמוד שהער

יש מילה אחת קטנה שיכולה לשנות את כל איכות השיח עם ילד וגם עם עצמנו. המילה הזו היא "מה". כשאנחנו שואלים "למה אתה לא אוהב את בית הספר?", אנחנו שולחים את הילד להגן על עצמו. אנחנו (בלי כוונה) גורמים לו להרגיש שהוא צריך להצדיק רגש, במקום להבין אותו. אבל כשאנחנו שואלים "מה אתה לא אוהב בבית הספר?", אנחנו מזמינים חקירה. אנחנו פותחים דלת לדיוק, להקשבה, להבנה אמיתית. פתאום השיחה הופכת ממאבק לשיתוף, ממרחב של ביקורת - למרחב של חיבור. ברמה הרגשית: "מה" מאפשרת לרגש לקבל מקום. היא מזכירה ל

יש רגעים בשנה שבהם אני עוצרת, ומביטה על הדרך שעשיתי. על כל שיעור, כל שיחה, כל נשימה. ואני שואלת את עצמי, איך אני יכולה להמשיך לגדול? היומן שיצרתי לא נולד רק כדי "לארגן את השנה" הוא נולד כדי להזכיר למורה, לאישה, שהיא ראויה לעצור, לכתוב, להרגיש, להוקיר, לברוא ולחלום. הוא נולד כדי לתת לך רגע של קדושה בתוך שגרת ההוראה, רגע של אמת עם עצמך, כלי התפתחות אישי שגדל יחד איתך, שנה אחרי שנה, שיעור אחרי שיעור, לב אחרי לב. זה יומן שמזמין אותך להקשיב לקול הפנימי שלך. לכתוב בכנות. לחלום באו

לרגל שנת הלימודים החדשה, כתבתי לכן מאמר בהשראת באשאר על מה יכולים הורים ומורים לעשות למען הילדים עם פירוט ותרגול מעשי לכל סעיף. באשאר מזכיר לנו שילדים אינם "גוש חומר שיש לעצב", אלא נשמות חכמות שבאות לעולם עם תדר ייחודי, חכמה פנימית ותכלית. תפקידנו כהורים ומחנכים הוא ללוות, להחזיק מרחב ולהזכיר להם שהם יכולים לבחור בעצמם את דרכם. להלן עקרונות מרכזיים לחינוך מתוך תפיסת באשאר, עם הצעות פרקטיות לתרגול יומיומי: 1. הילד איננו לוח חלק, הוא נשמה חכמה שבאה עם ידיעה פנימית. הילד כבר מגי

יש רגעים שבהם אנחנו מחליטות לחזור. ליצירה. לחזון. למהות שלנו. אחרי שנה של הפסקה, בעקבות שינויים רבים שעברתי, החלטתי להחזיר את היומנים במהדורה עשירית , מחודשת ומדויקת יותר מאי פעם! כי מורות צריכות יותר מדף תכנון הן צריכות מרחב שיאפשר להן גם לראות את התמונה הגדולה וגם לא לשכוח את עצמן בתוכה . היומן הזה הוא בדיוק זה. הוא נועד ללוות אותך גם כמורה, גם כאשה, גם כשליחה. במקום שבו מקצועיות והשראה נפגשות. מה כולל היומן ? חזון, השראה וצמיחה אישית חזון אישי השראה והתבוננות פנימית אתגר

*להדפיס ולשמור. בעולם ההוראה המותאמת, השלב הראשון והמשמעותי ביותר הוא זיהוי הצרכים האישיים של התלמידים . התאמה נכונה מתחילה בהתבוננות...

יש דרך ללמד שפורצת מעבר לדפים ולמבחנים. דרך שמבינה שלפני כל אות וכל מספר, יש ילד או ילדה עם לב פועם, עולם פנימי עשיר, צרכים רגשיים, מחשבות, פחדים ותקוות. זו ההוראה שאני מאמינה בה. הוראה שרואה את הילד כולו. וכשאני משלבת את זה עם SEL - למידה רגשית-חברתית - משהו עמוק מתרחש בכיתה: נשמות נפתחות, והלמידה נהיית חיה באמת. מה זה SEL? SEL (Social Emotional Learning) זו למידה של הרגש, של הכישורים הבין-אישיים, של היכולת להבין את עצמי ולהיות בקשר בריא עם העולם. בעיניי זו לא תכנית זה הבסיס

בכל פעם שילד מתקשה להתרכז, אנחנו שואלים את עצמנו: איך אני עוזר לו להיות מרוכז יותר? אבל השאלה האמיתית היא אולי אחרת לגמרי: מה מונע ממנו להיות פנוי לקשב מלכתחילה? בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה דרמטית במספר הילדים המאובחנים עם ADHD או קושי בקשב וריכוז. ההנחה הרווחת היא שמדובר בפגם נוירולוגי. אבל חוקרי מוח מובילים מבקשים מאיתנו להסתכל עמוק יותר – אל תוך מערכת העצבים של הילד, ואל תוך הלב שלו. כשהמוח פועל ב"הישרדות"- הקשב נעלם הקשב יושב באזורים גבוהים במוח - בקורטקס הפרה-פרונטלי.

המילה Hygge מגיעה מהשפה הדנית והנורווגית, ומתארת תחושת חמימות, נוחות וביטחון רגשי, שמתרחשת כאשר אנו מוקפים באנשים שאנחנו אוהבים, בחוויות...

שקט. או שלא. כמה פעמים ביום אני מנסה להשתיק את הרעש? הרעש של העולם. הרעש של הילדים. הרעש של הראש שלי. המחשבות, הדרישות, ההתראות. המילה...

יש לנו נטייה לחשוב שגבול הוא פעולה של הרחקה. אבל האמת היא, שגבול – הוא דווקא הבסיס לקרבה. הוא זה שמגדיר את ה"כן" האותנטי שלי, רק בזכות...

"החינוך אינו העברת ידע, אלא ליווי של נשמה בוערת". מריה מונטסורי לא דיברה על גיל ההתבגרות רק במונחים של לימודים או בגרויות – היא התייחסה...

למה כל כך חשוב לזהות מוקדם? השלבים הראשונים של הקריאה, הכתיבה והחשבון הם לא רק אבני דרך אקדמיות – הם אבן הבניין של הדימוי העצמי של הילד...

אני חושבת שהאסימון להבנה שיש לי רגישות יתר, נפל רק בשנים האחרונות. למרות שהעניין הזה ליווה אותי מגיל מאוד צעיר, אף פעם לא חשבתי על זה...

אני בוחרת לראות את הטוב שבכל דבר כבר כעשור, למעשה מגיל ילדות ממש אבל מעל עשור באופן מודע. והבחירה הזו היומיומית מצילה ממש ברגעים קשים...

השבועיים האחרונים של החופש הגדול, תמיד קשים לי. יש כל כך הרבה מחשבות שמתרוצצות בראש, הבטן מתהפכת מסיבות שונות ואני מוצאת עצמי ממש סהרורית...