לאחרונה גיליתי שמבלי לשים לב, בגיל 27 כתבתי אוטוביוגרפיה רוחנית.
מוזר נכון?
בשום שלב במהלך הכתיבה של הספר, לא חשבתי ככה. הרגשתי, כמו בפעמים רבות אחרות, שההשראה נוחתת עלי ועלי להתמסר אליה. ככה קורה כשכותבים, לפחות אצלי. זו הרגשה שמשהו גדול משתלט ואתה פשוט מתמסר אליו.
חייב.
אחרת,
טוב, אין אחרת,
פשוט חייבים.
כתבתי די הרבה ספרים והמון שירים בחיי, אבל ל"פרוניה" היה מן קסם אחר והייתי כל כך צעירה (בתפיסתי) וכל כך חסרת ביטחון. ממש פחדתי לפרסם אותו. שאלו אותי למה אני כ"כ מפחדת? מדוע אני לא "עפה על עצמי" ולא הצלחתי לענות עד עכשיו, השבועות האחרונים, בהם הבנתי שזו אוטוביוגרפיה רוחנית ממש, עם המון תיאורים ודימויים, דמויות ומצבים, אבל בפנים, בין כל המילים, מסתתר תהליך רוחני שאני עוברת במהלך החיים והחשיפה של התהליך, היא שיצרה בי את הפחד לפרסם, לדבר עליו, להתהדר בו.
האמת היא, שזה לא רק תהליך אישי שלי
זה של נוספים.ות כמוני
בימים האחרונים חזרתי לקרוא בו. ספר שכל תהליך הכתיבה שלו וההוצאה שלו לאור היה מן קסם אחד גדול, שקשה להסביר במילים אבל התהליך שעברתי, ההתמסרות שאפשרתי לעצמי מרגע שההשראה נפלה ועד שהוא יצא לאור, זה תהליך מדהים שאנצור לנצח.
אגב, כחודש אחרי שהוא יצא לאור, הפכתי לאמא
שזה כשלעצמו היה קסם גדול, כי החיבור שלי לחינוך והוראה התעצמם בזכות האמא שנולדה בי.
הספר נולד
ומיד אחריו נולדתי אני, כמו שאתן.ם מכירות.ים אותי כאן.
בשנים הקרובות אני מקווה להוציא לאור ספרים נוספים, חלקים לילדים חלקם לא. יהיו גם ספרים, מאמרים ומסות, שיעסקו במחשבות שלי על מערכת החינוך החדשה שתתקיים בעתיד ויש לי המון דברים שארצה להעביר הלאה, אבל הספר הזה ישאר תמיד האוטוביוגרפיה הרוחנית שלי.
חשבתי לחלוק אתכם את הפתיח לספר. הוא מייצג תקופה אחרת, קדומה יותר
המשך שבת נעימה,
מיטל.