ביקורת עצמית - בין אש ששורפת לאור שמרפא

עיצמו עיניים רגע.

נשמו עמוק.

תיזכרו בפעם האחרונה שבה עשיתם משהו קטן שלא הצליח כמו שרציתם – אולי שפכתם קפה, אולי איחרתם, אולי טעיתם במילה, אולי כעסתם.

מה עלה מיד?

"איזו טיפשה אני"

"אין לי אחריות"

"למה הגבתי ככה?"

כולנו מכירים את הקול הזה.

לפעמים הוא בא כלחש, לפעמים כצעקה.

הוא יכול להיות אור שמאיר לנו מה לתקן,

או אש ששורפת אותנו מבפנים.

🌱 מאיפה באה הביקורת העצמית?

אנחנו לא נולדים איתה.

ילדים קטנים בוכים, טועים, קמים, אוהבים את עצמם כמו שהם.

אבל לאט לאט, דרך הערות, מבטים, שתיקות ואכזבות – אנחנו לומדים מסר סמוי:

“לא כל חלק בי ראוי לאהבה.”

“כדי להיות שייך ואהוב – אני חייב/ת להשתנות, להסתיר, להוכיח.”

מה שהיה פעם קול חיצוני – של הורה, מורה, חבר או תרבות – הופך עם השנים להיות קול פנימי שמבקר אותנו לפני שמישהו אחר יעשה זאת.

🍃 התפקיד החיובי שלה

מפתיע, אבל לביקורת העצמית יש שורש טוב:

היא מנסה להגן.

היא אומרת לנו: “אל תטעה/י – שלא תיפגע/י, שלא תתבייש/י.”

אבל הדרך שלה חדה, שיפוטית, מכווצת.

במקום לאהוב אותנו, היא פוצעת.

במקום להגן – היא כולאת.

🍃 איך מזהים כשהיא עולה?

לפעמים היא נשמעת בברור:

"את לא מספיק טובה" / "אתה כישלון"

לפעמים זו תחושה בגוף: כובד בחזה, כתפיים שמתקפלות, נשימה שנעצרה.

האות הכי עמוק: הרגע הזה שבו פתאום אנחנו מרגישים ש*“אני לא בסדר כמו שאני.”*

ברגע הזה – עצרו.

נשמו עמוק.

שאלו: “ממה את/ה מנסה להגן עליי?”

🌿 איך מתחילים לרפא

🌱 להכיר בקול הזה, לא להילחם – להבין שהוא נולד מפחד.

🌱 לשאול בעדינות: “מה את/ה כל כך פוחד/ת שיקרה לי?”

🌱 להודות על הכוונה, גם אם הדרך מכאיבה.

🌱 לפתח קול חומל – כמו חבר טוב או הורה פנימי.

🌱 להניח יד על הלב ולומר:

"מותר לי לטעות. אני אנושית/אנושי. אני עדיין ראויה/ראוי לאהבה."

🍃 שאלות ריפוי לעצמך

✨ מתי אני זוכר/ת שהביקורת התחילה?

✨ מה היא מנסה למנוע?

✨ ממה הקול הזה הכי מפחד בשמי?

✨ איזה קול אחר הייתי רוצה לשמוע במקום?

🍃 שיחה פנימית מרפאת

"ביקורת יקרה, אני רואה אותך.

אני מבינה שאת/ה מנסה להגן עליי.

תודה.

אבל הדרך שלך כואבת לי, ואני בוחרת ללמוד לדבר לעצמי ברוך.

מותר לי לטעות – ואני עדיין ראויה/ראוי לאהבה."

מכתב עדין מהקול החומל שלך

אהוב/ה שלי,

אני רואה את הפחד שלך לאכזב, לטעות, להיפגע.

אני כאן לא כדי לשפוט – אלא כדי לחבק.

מותר לך לטעות. מותר לך לנוח. מותר לך להיות אנושי/ת.

את/ה לא צריך/ה להרוויח את הזכות להיות נאהב/ת – היא שלך מעצם היותך.

אני איתך. תמיד.

עצמו עיניים לרגע.

הניחו יד על הלב.

נשמו עמוק ואמרו לעצמכם בלב:

"אני רואה את הקול הביקורתי שבי.

אני מבין/ה שהוא מנסה להגן.

אני בוחר/ת לדבר לעצמי ברוך.

אני עדיין ראוי/ה לאהבה, בדיוק כפי שאני."

🌱 ולסיום – מילה אישית ממני

אני כותבת את זה גם בשבילכם – וגם בשבילי.

כי גם בי חי לפעמים קול ביקורתי.

וכולנו לומדים, יום אחרי יום, לא לכבות אותו בכעס – אלא לרכך אותו באהבה.

אם התחברתם, כתבו לי:

מתי הביקורת הפנימית שלכם הכי חזקה?

ואיזה קול אחר הייתם רוצים שיישמע בפנים?

ביחד, נלמד לדבר לעצמנו ברוך. 🌿