מיטל כספי בורשטין

המוח שלנו לא מחפש אמת. הוא מחפש יציבות. ברגע שנוצר סיפור על מי שאנחנו, על מה נכון לנו, על דרך, אמונה, מקצוע, קשר, הורות, גוף או חיים, המוח מתגייס להגן עליו בכל מחיר. הוא אוסף הוכחות תומכות, מסנן מידע שלא מסתדר, ומלמד אותנו להסביר לעצמנו למה מה שכואב הוא "שלב", ולמה מה שלא עובד "עוד ישתפר". לא כי אנחנו חלשים. אלא כי המוח מתוכנת לשרוד. אמונה מעניקה תחושת קרקע. סיפור מעניק זהות. וכשיש סיפור, יש תחושה של כיוון. אבל לפעמים, המציאות מתחילה לחרוק. משהו לא מתיישב. הגוף מאותת. הנפש מת

בחודש האחרון עוברת פרידה לא פשוטה, פרידה שרק הקרובים אלי ממש, מודעים אליה ויודעים חלקים מסויימים ממנה. זו פרידה מורכבת, מטלטלת, של שני אנשים שאהבו מאוד מאוד אבל משהו מורכב אילץ אותם להפרד. אלו ימים של מנעד רגשות רחב, רגעים של כאב, זיכרונות, רגעים של הבנה שהמציאות השתנתה מן הקצה לקצה, בדרך הכי לא צפוייה. הבית שלי משאיר אותי מקורקעת עד כמה שניתן בתקופה הזו. הילדים שלי, שהם אהובי ליבי, נמצאים פה, רואים את אמא עוברת משהו שהיא מעולם לא חשבה שיקרה לה. עוברת יום אחר יום באותנטיות ו

לא כל פגיעה בילדים נראית לעין. יש פגיעות שמתרחשות דרך הקול, דרך הטון, דרך חוסר היכולת של מבוגר לווסת את עצמו מול לב צעיר. צעקות על ילדים אינן רק רגע של כעס. הן חוויה גופנית רגשית. הן נצרבות במערכת העצבים, ויוצרות דריכות מתמשכת, בלבול, ולעיתים גם בושה שקטה. ילדים שחיים בסביבה רועשת לומדים לקרוא סכנה לפני מילים. הם מפתחים רגישות יתר, או נסיגה. לא כי הם "כאלה", אלא כי הגוף שלהם למד לשרוד. וכשהם מגיעים למסגרות חינוכיות הם לא תמיד מביאים סיפור ברור. לעיתים הם מביאים התנהגות. קושי

כשאישה משנה תדר, היא עוד לומדת להכיר את עצמה מחדש. זה לא קורה ברעש. אין דרמה. אין הצהרות גדולות. זה קורה ברגעים הקטנים: כשהיא לא מחייכת כדי לרכך חוסר כבוד. כשהיא לא ממשיכה שיחה שמרגישה לא מדויקת. כשהיא עוצרת שיעור, קשר, תנועה ואומרת בשקט: כאן זה לא עובר. בהתחלה זה מוזר. הגוף עוד זוכר את ההרגל הישן: להכיל, להסביר, לוותר. והנשמה כבר עומדת במקום חדש. וכשזה קורה מול תלמידים, מול אנשים, מול החיים עצמם, זה לא חוסר רגישות. זו רגישות עמוקה לעצמך. כי גבול הוא לא קיר. גבול הוא שער. והו

מי שהיה על המשמר זה שנשאר ער כשאחרים נרדמו, זה שהקשיב לכל שינוי בטון, שעקב אחרי מבטים, שניסה להבין לפני שיקרה משהו רע, הוא זה שנשבר רק כשמותר. לא בזמן הסערה. אלא אחריה. כשהכול כביכול נרגע, כשהשקט חוזר, כשהאחר אומר: "עכשיו הכול בסדר" הגוף שלו עוד לא מאמין. המערכת שלו למדה שדריכות = הישרדות. שהרפיה היא סכנה. שהשקט הוא רק הפוגה קצרה לפני הבום הבא. אז הוא קורס. מתעייף בלי להבין למה. נעשה עצוב כשכבר מותר לשמוח. מתחיל לשאול שאלות דווקא כשאין תשובות. וזה לא כי הוא חלש. זה כי הוא היה

יש ילדים שמתקשים להתרכז. לפחות כך אנחנו רגילים לומר. הם קמים מהכיסא, מתפזרים, שוכחים הוראות, מאבדים חפצים, מתקשים לשהות במשימה אחת לאורך זמן. לא פעם הם שומעים סביבם שהם "לא מספיק מתאמצים", "חסרי משמעת", או פשוט "לא מרוכזים". אבל עם השנים, בעבודה יומיומית עם ילדים, גיליתי משהו אחר לגמרי. ברוב המקרים שפגשתי, לא היה חסר ריכוז. היה חסר שקט פנימי. לפני שילד יכול להתרכז בטקסט, במספרים או בהוראות, הגוף שלו צריך להרגיש בטוח. מאורגן. לא מוצף. ילדים רבים חיים בתחושת דריכות מתמדת: יותר

יש לי מושג שאני המצאתי לעצמי: הבית הפנימי. זה לא רק הבית שבו אני גרה. זה לא רק קירות, מדפים, מחסן או סל כביסה. זה המרחב שבתוכי שבו אני חיה באמת. עם השנים הבנתי משהו פשוט ועמוק: כשיש בלגן בחוץ, בדרך כלל יש עומס בפנים. וכשאני עושה סדר בעדינות, בקצב שלי ובלי אלימות, משהו בי נרגע. משהו בי חוזר הביתה. סדר וארגון עבורי הם לא פרויקט. הם שפה. הם דרך לומר לעצמי: אני רואה אותך. הצרכים שלך חשובים. גם של הילדים. הבית הפנימי שלי צריך להיות מותאם לחיים האמיתיים: לאמא שאני, לבת זוג שאני, ל

שבת. חלק מהילדים עוד ישנים ואני בגינה. מדליקה סיגריה. הרגל שנכנס לחיי לפני כשלוש שנים ומאז אנחנו ביחסים לא לגמרי פתורים. אני יודעת שזמנו ייגמר, ברגע הנכון. מכינה קפה וחוזרת לאט לנשום, אחרי ימים של מחלה. בימים האחרונים קראתי מאמרים על הערכה עצמית ועל רגישות, ומתוך הקריאה הזו עלה בי רצון לשתף במסע שאני עוברת בתקופה האחרונה. בעבר הייתי מאוד פתוחה. שיתפתי ביומיום שלי, בחיים, בתהליך שאני עוברת עם הילדים שלי בעולם הזה. ואז משהו נסגר. תהיתי למה. הרי אני מלמדת המון ילדים, חיה עומקים,

יש תקופות בחיים שלי שהשינה שלי לא טובה, לרוב זה קשור לשינויים שאני עוברת בחיי, פיזיים ורגשיים או תקופות יצירתיות במיוחד בהן אני מרגישה ששעות היום לא מספיקות לי ואני נוגסת מבלי להבין בשעות השינה כדי לעבד דברים, להגיע לתובנות ולהתמודד עם מחסומים שונים בתהליכים שאני עוברת. לאחרונה בחרתי לטפל בזה ולאפשר לעצמי לעבור תהליך משמעותי ועמוק כדי להגיע למצב שבו אוכל לישון כמו שצריך מבלי להרגיש שאני מפספסת משהו כי אני ישנה ונינוחה. השורש של זה קשור ברצון שלי להתמסר עוד ועוד לביטחון, לשמחה

חרמות, כאב חברתי, והמסע החשוב ביותר שילדים יכולים לעבור: להפוך להיות החברים הכי טובים של עצמם. 💜 יש רגעים בהורות ובחינוך שבהם הלב שלנו מתכווץ. הילד חוזר הביתה ופנים קטנות מספרות סיפור גדול: "לא שיחקו איתי היום… הייתי לבד בהפסקה.. הם לא רצו שאשחק איתם… עשו עליי חרם…" אלו מילים שמפלחות כל לב, במיוחד כשאנחנו יודעים כמה עדין ומתמסר העולם הפנימי של הילדים האהובים שלנו. אבל דווקא שם, ברגעים הכואבים הללו, מסתתרת אחת המתנות הרוחניות והאנושיות הגדולות ביותר שילד יכול לקבל: ללמוד שהער

כשאת/ה מרפא/ה את עצמך, משהו באמביציה משתנה. פעם היא בערה. רצת, דחפת, רצית להוכיח לעצמך, לעולם, לאנשים שאהבת. קראת לזה "מטרה", אבל בתוכך זה היה צמא לאהבה, לאישור, לידיעה שאת/ה שווה משהו. ואז התחלת לרפא. התחלת לראות שהכאב שבך לא צריך הוכחות, רק חיבוק. שאין מה לרדוף, כי כבר עכשיו את/ה ראוי/ה. וככל שהלב נרגע, גם הלהבה משתנה. היא כבר לא שורפת, היא מחממת. היא כבר לא בוערת מפחד, היא מאירה באור רך של אהבה. אז את/ה פחות אמביציוני/ת אבל הרבה יותר חי/ה. פחות מתאמץ/ת, אבל הרבה יותר זורם

אם אתם הולכים עם כוס קפה ומישהו נתקל בכם, הקפה יישפך. לא בגלל ההתנגשות, אלא בגלל שזה מה שהיה בתוך הכוס. האמרה הזו רצה הרבה באינסטגרם והיא מיוחסת לנזיר בודהיסטי אנונימי כלשהו. עצרתי לחשוב עליה והתחברתי למשל שמסתתר בה. כי אותו דבר קורה גם איתנו. כשמישהו "נתקל" בנו: מעיר אותנו, פוגע, מאכזב או מערער- מה שנשפך מתוכינו הוא מה שהיה שם מלכתחילה: כעס, פחד, אהבה, שלווה, חסד. החיים מנערים את מה שכבר נמצא בפנים. אז השאלה האמיתית היא לא מי נגע בכם, אלא מה אתם נושאים בתוככם. כי אם יש בתוכי

אין אף אחת בעולם שיודעת להיות את יותר טוב ממך. אין אף אחת שתחוש את העולם כפי שאת, תחלום כמו שאת, תרגיש כמו שאת. אין אף אחת שיכולה לקחת את החוזקות, הפגיעויות, הזיכרונות והחלומות שלך ולרקום מהם חיים כמו שלך. את לא יכולה להיות מישהי אחרת כדי להצליח, כדי לאהוב, כדי להיות נראית או נשמעת. כל ניסיון לחקות, להשוות, להתאים - לוקח ממך את החלק הייחודי שלך. כל פעם שאת מוותרת על עצמך - העולם מפסיד את מה שרק את יכולה להביא. לכן, את מחויבת לעצמך: להיות את במלואה. להשמיע את הקול שלך, גם אם

האתר שלי השתנה. וגם אני. לא תכננתי את זה. זה לא היה מהלך עסקי או החלטה אסטרטגית. פשוט המשכתי ללכת בדרך והאתר הלך יחד איתי. החנות שלי עדיין מלאה בכלים להוראה, ערכות, תכנון, חומרי למידה. אבל הבלוג? הוא כבר מזמן לא רק הוראה. הוא הפך להיות מרחב של נשימה. של אמת. של תהליכים פנימיים. של שאלות כמו: מי אני כמורה? כאמא? כאישה? ואיך כל זה נפגש עם הכיתה? פה התחילה ההתלבטות. האם להפריד? לפתוח שני עולמות שונים?חנות למורות ובלוג לנשמה? או דווקא להמשיך לתת לשניהם להיות זה לצד זה, למרות הבל

לכל אחד מאיתנו יש סיפור שהוא לוחש לעצמו בלב, סיפור שנבנה במשך השנים -מתוך חוויות חיים, מילים שנאמרו, סרטים, ספרים ורגעים שנגעו בנפש. עם הזמן, הסיפור הזה הפך להיות חלק מהזהות שלנו, חלק מהתת-מודע שמנווט בשקט את רוב הבחירות, הרגשות והתגובות שלנו. וכשמשהו בחיים לא מתקיים באהבה, שלווה, שמחה או תחושת מימוש, זה לא סימן שמשהו בנו מקולקל. זו פשוט הזמנה לחזור אל התת-מודע, להתבונן בסיפור שחי שם, ולבחור - אולי בפעם הראשונה - לכתוב לעצמנו סיפור חדש🌱. אז איזה סיפור אתם מספרים לעצמכם? והא

התעלות היא לא בריחה מהעולם, אלא ירידה עמוקה אל תוך הלב, עד שמתגלה בתוכו אלוהים. היא אינה תהליך של הוספה, אלא של הסרה. הסרת הפחד, הצורך בשליטה, הדפוסים, והאמונות הישנות שהסתירו את מה שתמיד היה שם: האור הטהור שבך. מהי התעלות? התעלות היא התרחבות התודעה. המעבר מתודעת נפרדות: "אני לבד, אני צריך להילחם, אני לא מספיק", לתודעת אחדות- "אני מחובר לכל, אני נישא על ידי אהבה אינסופית, אני חלק מאלוהים." במילים אחרות, זהו מעבר מהאני האנושי לאני האלוקי, מראייה דרך עיני הפחד לראייה דרך עיני

לפעמים נדמה לנו שאנחנו המחשבה עצמה. שאם עלתה מחשבה מפחידה, אנחנו הפחד. שאם עלתה מחשבה מקטינה, אנחנו באמת קטנות. אבל זה לא נכון. את לא המחשבות שלך. את המרחב שמבחין בהן. המחשבות באות והולכות, נולדות מהעבר, מההרגלים, ולפעמים גם מהשראה טהורה. אבל רק את בוחרת, איזו מהן תישאר. מחשבות צצות מעצמן לפעמים הן עולות ללא הזמנה, כמו עננים שחולפים בשמיים גם כשלא ביקשנו גשם. זה קורה כי המוח שלנו נברא כדי להגן, לא כדי לשתוק. הוא סורק כל רגע, מחפש סכנה, מפרש, משווה, מסיק מסקנות וכך נולדות אי

כשאדם חווה טראומה החלק בתוכו שחווה את הטראומה, ברגע שהוא רוצה, בוחר ומרגיש מוכן מתחיל להתרפא. הוא מתאושש בקצב שלו, ובוחר בחיים. בוחר...

אין מפת דרכים אחת. אין נתיב שסללו עבורך מראש. יש לחישה שקטה בתוכך, שמסמנת את הכיוון הביתה - אל האור הפנימי, אל הנשמה שלך, אל הדרך שלך...

הם הולכים בינינו. אנשים שנראים רגילים, מדברים רגיל, עובדים, מחייכים לפעמים. אבל בפנים, מתנהלת מלחמה. מלחמה שקטה. אלו נשמות שנשאו דברים שאף אדם לא אמור לשאת. שנגעו באפלה, חוו חוסר אונים, ראו דברים שהעין לא יודעת לשכוח. והלב? הלב מנסה בכל יום מחדש לזכור איך לאהוב, איך לסמוך, איך לחיות. אנחנו רואים אותם לפעמים בבדידות, בריחוק, בהתפרצות, בשקט. ואנחנו לא תמיד מבינים שמה שנראה כמו קור או אדישות, הוא בעצם ניסיון להישאר בחיים. בעולם של מלחמה, בעולם שבו כל כך הרבה נשמות פצועות, השליחו