בית פנימי

שבת.

חלק מהילדים עוד ישנים ואני בגינה.

מדליקה סיגריה. הרגל שנכנס לחיי לפני כשלוש שנים ומאז אנחנו ביחסים לא לגמרי פתורים. אני יודעת שזמנו ייגמר, ברגע הנכון.

מכינה קפה וחוזרת לאט לנשום, אחרי ימים של מחלה.

בימים האחרונים קראתי מאמרים על הערכה עצמית ועל רגישות, ומתוך הקריאה הזו עלה בי רצון לשתף במסע שאני עוברת בתקופה האחרונה.

בעבר הייתי מאוד פתוחה. שיתפתי ביומיום שלי, בחיים, בתהליך שאני עוברת עם הילדים שלי בעולם הזה. ואז משהו נסגר. תהיתי למה. הרי אני מלמדת המון ילדים, חיה עומקים, אז למה הפסקתי לשתף כמו פעם?

האם זו סגירה, שינוי, או פשוט מיצוי?

ככל שהשנים עוברות והמסע הפנימי שלי מעמיק, הבנתי על בשרי שהעיקר הוא הפנים, הרבה יותר מן החוץ.

החוץ, חמוד ככל שיהיה, לפעמים מטשטש את מה שבפנים.

וכך, באופן טבעי, תשומת הלב שלי נמשכה פנימה- ללב.

אני מרגישה שאנחנו מתפתחים באמת כשאנחנו מפנים את המבט פנימה. אולי בגלל זה היום פחות חשוב לי לשתף, ויותר חשוב לי לחוות. לעבור תהליכים. להיות.

מתוך כך נולדה אצלי שתיקה מסוימת ברשתות החברתיות. לפעמים הן מרגישות לי תפלות, לא הכרחיות. אולי זה עוד ישתנה, אבל כרגע זה המקום.

וכשכן עולה בי רצון לשתף, אני עושה זאת כאן, בשקט. כותבת ויודעת שמי שצריך לקרוא, יקרא.

לא חשובה לי התוצאה.

חשובה לי האותנטיות, ההקשבה לקול הפנימי, והחיבור פנימה.

אני מאוד רגישה ומאוד עמוקה.

מי שמכיר אותי יודע את זה.

הרגישות והעומק שלי לא מאפשרים לי מערכות יחסים שטחיות או חלולות. לא שיחות סרק, לא רכילות, לא פוליטיקה, לא מזג אוויר. דברים כאלה מרגישים לי כמו מדבר ביום חמסין , לא כמו הנופים המרהיבים שרועי שלח לי מהטיול שלו.

אני פורחת מעומקים.

מתהליכים פנימיים.

מהתפתחות נפשית.

ברור ששינויים פנימיים מובילים גם לשינויים חיצוניים, אבל זה לא העיקר.

העיקר עבורי הוא להתהלך בתוך עצמי עם אהבה, הערכה, רוך, עוצמה, תשוקה ועדינות.

וזה לא תמיד קל.

יש ימים של חוסר אונים.

וזה אולי הרגש הכי משתק עבורי.

הוא מביא איתו הסתגרות, כאב, ותחושה קשה של חוסר חיות.

חוסר האונים מגיע כשאני שוכחת שהכוח נמצא בתוכי, הבחירה מה לחשוב, איך לחשוב, ומה נכון עבורי.

היום אני לומדת להבין שהוא מגיע רק כדי להזכיר לי שאני חזקה, ושהכוח האמיתי לא נמצא בחוץ, אלא בי.

אתמול עלה בי המושג "בית פנימי".

הבנתי שדווקא בגלל הרגישות והעומק שלי, יש חשיבות עצומה לכך שיהיה לי בית פנימי מתוחזק: חזק ואיתן, ועדין ומכיל, אוהב עד אינסוף.

בית שאני בונה בתוכי כבר שנים, אבל עכשיו אני מבינה שהוא צריך להיות אחד הדברים המרכזיים בחיי.

בית שכולל את כל מה שעושה לי טוב, שומר עליי, מחזק אותי, ונעים לי לשהות בו.

הבית הפנימי הזה הוא מתנה שקיבלתי אחרי ימי מחלה שבהם חוויתי חוסר אונים וחוסר חיות. הבנתי שאני חייבת לבסס אותי. לשאול את עצמי: מה אני צריכה שיהיה שם?

רוב מה שאני צריכה כבר נמצא בתוכי.

חוץ מדבר אחד קטן והכי מאתגר עבורי.

ברגעי מצוקה אני לא תמיד יודעת להישען על עצמי. אני מחפשת תמיכה מבחוץ כדי להרגיש יציבות: סיגריה, חיבוק, אישור.

המשותף לכולם, שהם חיצוניים.

אם הייתי חוזרת עשר שנים אחורה, אולי היה בזה היגיון.

אבל היום אני כבר לא ילדה.

אני המבוגרת האחראית עליי, ועל הילדה הפנימית שלי.

ובסוף, זו היא שמבקשת חיזוק ותמיכה.

ומי אמורה להיות שם עבורה?

אני.

מערכת היחסים עם עצמנו היא החשובה מכולן.

ובתוכה גם מערכת היחסים עם אלוהים ועם האדם שבחרנו

זהו משולש העוגן, ומה שהוא מקרין משפיע על הילדים, על הסביבה, על הכל.

כשהדלי מלא ומתוחזק, יש מה לתת.

וכשמבינים שמקור השמחה, היציבות והאהבה נמצא בתוכנו, האחריות מתבהרת.

כמי שבחרה בדרך של ריפוי יומיומי, עמוק ומשמעותי, עד יומי האחרון, אני פוגשת באומץ גם את המקומות שעדיין נשענים.

ולוקחת את התובנות האלה באהבה גדולה, ובוחרת לעשות שם עבודה.

כי היופי הוא שהחלק הקשה והארוך היה הגילוי.

והחלק המהיר יותר - הוא הבחירה.

הבחירה להיות בית לעצמי.

בית יציב ובטוח לילדה הפנימית שלי.

שלא משנה איזו סערה עוברת-

אני נשארת.

איתנה, חזקה, מודעת למי שאני

ולערך העצמי שלי.

וזהו בינתיים.

שיתוף מהלב,

ביום שבת, כשרק התחיל.

מאחלת לכל מי שקורא.ת

לפתח, להצמיח, לתחזק ולעגן

בית פנימי שאפשר לחזור אליו תמיד.