המוזיקה שבפנים - איך צלילים מרפאים את הקשב, הרגש והנשמה.

שקט. או שלא.

כמה פעמים ביום אני מנסה להשתיק את הרעש?

הרעש של העולם. הרעש של הילדים. הרעש של הראש שלי.

המחשבות, הדרישות, ההתראות.

המילה "ריכוז" נשמעת לפעמים כמו ציווי. חובה. תובענות.

אבל בתוך כל זה – אני מגלה מחדש, שהמוזיקה היא לא ברקע. היא הדרך.

היא לא ממסכת את הקולות. היא נותנת להם מקום.

כשילד עם קשב מתפזר – אולי הוא פשוט מחפש קצב שיארגן לו את הלב

כמורה, כאמא, כאשה שמקשיבה לעולם – אני רואה את זה כל הזמן:

הילדים שלא מצליחים לשבת רגע. שקופצים, ששרים, שצועקים.

וישר שואלים – מה לא בסדר איתו? אולי יש לו קשב וריכוז? אולי הוא צריך ריטלין?

ואני חושבת:

אולי הוא פשוט צריך שנקשיב. לא נשתיק.

אולי הילד הזה לא "מופרע" – הוא רק מתנגן בקצב אחר.

מוזיקה עוזרת לילדים עם ADHD, לא רק כי היא "מרגיעה".

היא עוזרת להם להתחבר לעצמם. להתכוונן.

כמו מצפן. כמו לב פועם.

מוזיקה היא כמו חיבוק לתדרים שהתפזרו.

למה זה עובד? (ברמה המדעית והרגשית כאחד)

מוזיקה בונה תבניות מוחיות קבועות.

קצב חוזר עוזר למוח של הילד להתמקד – במקום לקפוץ בין גירויים.

זה נכון במיוחד בשירים פשוטים, חזרתיים ומוכרים.

היא מאזנת את הגוף והרגש.

היא מאפשרת ויסות: לפרוק תסכול דרך תנועה, להירגע לפני שינה, לשחרר אנרגיה תקועה.

היא נותנת מילים לרגש.

לפעמים הילד לא יודע להגיד שהוא עצוב – אבל הוא ישיר שיר על ענן אפור ואז תדעי.

והכי חשוב – היא לא שיפוטית.

מוזיקה אף פעם לא אומרת "אתה לא בסדר". היא פשוט שם. איתו. איתה. איתנו.

גם אנחנו צריכות תדר

לפני כמה ימים, באמצע בוקר עמוס, שמתי שיר ברקע.

סתם שיר ישן של עידן רייכל.

ופתאום – נשמתי.

משהו במוזיקה גרם לי לעצור. להרגיש. לבכות טיפה.

והבנתי:

גם לי יש ADHD פנימי לפעמים.

גם אני מתפזרת, רצה, בורחת מעצמי.

המוזיקה לא החזירה אותי לתפקוד.

היא החזירה אותי אליי.

המוזיקה היא שער לאלוהות שבך

יש צלילים שלא מגיעים מהרמקול.

הם בוקעים מתוכך.

הם שירת הנשמה שלך.

כשאני שמה מוזיקה עדינה, עוצמת עיניים, שוכבת על הגב ונושמת –

אני מרגישה את אלוהים.

לא כישות חיצונית.

כחלק ממני.

כמוזיקה שקטה שמזכירה לי שאני אהבה.

אני לא חייבת לדעת לשיר.

מספיק שאהיה מוכנה להישמע.

לקול הזה. לאנחה. ללחש.

לשיר שמתנגן בתוכי כל החיים.

תרגול קטן של האזנה מודעת:

1. בחרי שיר שמרגש אותך – שקט, עמוק, נוגע.

2. שבי בנוחות. עצמי עיניים. תנשמי.

3. תני לשיר לפעול בך.

4. שימי לב איפה בגוף את מרגישה אותו.

5. שאלי את עצמך: מה אני מרגישה עכשיו? מה התעורר בי?

הילד שבי, הילד שלי, רק רוצה להישמע

והמסע שלנו כאמהות, כנשים, כמורות – הוא לא להשתיק.

הוא לכוון תדר.

למצוא את המוזיקה שתזכיר לנו מי אנחנו.

את השיר הפנימי שיחזיר אותנו הביתה.

ואז, רק אז, גם הילדים שלנו ירגעו. יתכווננו. יתאהבו מחדש בצליל של עצמם.

מוזיקה היא לא בריחה. היא בית.

היא לא רק מה ששומעים – היא מה שמרגישים.

והיא תמיד, תמיד מזמינה אותך להקשיב. לעצמך. לילד שלך. לאלוהים.