מיטל כספי בורשטין

למה יש א.נשים שלא יודעים להגיד "לא"? הם מסבירים יותר מדי. מתנצלים לפני שבכלל ביקשו מהם. נשארים במקומות שלא טוב להם בהם. מכילים הרבה מעבר ליכולת. ואז אני שואלת את עצמי, איפה הם למדו שלא בטוח לשים גבול? וכאן אני חוזרת לילדים. כי גבולות הם לא עניין של משמעת. הם שיעור עמוק בזהות. ילד שלא פגש גבול ברור מבחוץ, לא יודע לזהות חצייה מבפנים. אם לפעמים מותר ולפעמים אסור לפי מצב הרוח, אם הגבול מגיע בצעקה ולא ביציבות, אם אין עקביות שמרגישה בטוחה, הילד לא לומד מהו גבול. הוא לומד להיזהר. אב

לפעמים, הרגשות של הילדים שלנו, התלמידים שלנו וגם שלנו, זורמים בחופשיות כמו נהר. ולפעמים הם נתקעים במקום צר, כמו מים שמנסים לעבור דרך צוואר בקבוק. הם מצטברים, מתחממים מבפנים, וללא ביטוי, יוצרים לחץ פנימי שמגביל אותנו או את הילד להיות נוכחים, לשחק, ליצור קשר או פשוט לנשום. בעולם הילדים, אפקט הבקבוק מתבטא כשהכעס, הפחד או העצב לא מוצאים ביטוי. תחושות קטנות מצטברות בלב ובגוף. לפעמים הן מתפרצות בבכי פתאומי, בזעם על דבר קטן או בהשתתקות מוחלטת. לעיתים הן נשארות "תקועות" זמן רב, והילד

לא כל פגיעה בילדים נראית לעין. יש פגיעות שמתרחשות דרך הקול, דרך הטון, דרך חוסר היכולת של מבוגר לווסת את עצמו מול לב צעיר. צעקות על ילדים אינן רק רגע של כעס. הן חוויה גופנית רגשית. הן נצרבות במערכת העצבים, ויוצרות דריכות מתמשכת, בלבול, ולעיתים גם בושה שקטה. ילדים שחיים בסביבה רועשת לומדים לקרוא סכנה לפני מילים. הם מפתחים רגישות יתר, או נסיגה. לא כי הם "כאלה", אלא כי הגוף שלהם למד לשרוד. וכשהם מגיעים למסגרות חינוכיות הם לא תמיד מביאים סיפור ברור. לעיתים הם מביאים התנהגות. קושי

יש ילדים שמתקשים להתרכז. לפחות כך אנחנו רגילים לומר. הם קמים מהכיסא, מתפזרים, שוכחים הוראות, מאבדים חפצים, מתקשים לשהות במשימה אחת לאורך זמן. לא פעם הם שומעים סביבם שהם "לא מספיק מתאמצים", "חסרי משמעת", או פשוט "לא מרוכזים". אבל עם השנים, בעבודה יומיומית עם ילדים, גיליתי משהו אחר לגמרי. ברוב המקרים שפגשתי, לא היה חסר ריכוז. היה חסר שקט פנימי. לפני שילד יכול להתרכז בטקסט, במספרים או בהוראות, הגוף שלו צריך להרגיש בטוח. מאורגן. לא מוצף. ילדים רבים חיים בתחושת דריכות מתמדת: יותר

חרמות, כאב חברתי, והמסע החשוב ביותר שילדים יכולים לעבור: להפוך להיות החברים הכי טובים של עצמם. 💜 יש רגעים בהורות ובחינוך שבהם הלב שלנו מתכווץ. הילד חוזר הביתה ופנים קטנות מספרות סיפור גדול: "לא שיחקו איתי היום… הייתי לבד בהפסקה.. הם לא רצו שאשחק איתם… עשו עליי חרם…" אלו מילים שמפלחות כל לב, במיוחד כשאנחנו יודעים כמה עדין ומתמסר העולם הפנימי של הילדים האהובים שלנו. אבל דווקא שם, ברגעים הכואבים הללו, מסתתרת אחת המתנות הרוחניות והאנושיות הגדולות ביותר שילד יכול לקבל: ללמוד שהער

יש מילה אחת קטנה שיכולה לשנות את כל איכות השיח עם ילד וגם עם עצמנו. המילה הזו היא "מה". כשאנחנו שואלים "למה אתה לא אוהב את בית הספר?", אנחנו שולחים את הילד להגן על עצמו. אנחנו (בלי כוונה) גורמים לו להרגיש שהוא צריך להצדיק רגש, במקום להבין אותו. אבל כשאנחנו שואלים "מה אתה לא אוהב בבית הספר?", אנחנו מזמינים חקירה. אנחנו פותחים דלת לדיוק, להקשבה, להבנה אמיתית. פתאום השיחה הופכת ממאבק לשיתוף, ממרחב של ביקורת - למרחב של חיבור. ברמה הרגשית: "מה" מאפשרת לרגש לקבל מקום. היא מזכירה ל

האתר שלי השתנה. וגם אני. לא תכננתי את זה. זה לא היה מהלך עסקי או החלטה אסטרטגית. פשוט המשכתי ללכת בדרך והאתר הלך יחד איתי. החנות שלי עדיין מלאה בכלים להוראה, ערכות, תכנון, חומרי למידה. אבל הבלוג? הוא כבר מזמן לא רק הוראה. הוא הפך להיות מרחב של נשימה. של אמת. של תהליכים פנימיים. של שאלות כמו: מי אני כמורה? כאמא? כאישה? ואיך כל זה נפגש עם הכיתה? פה התחילה ההתלבטות. האם להפריד? לפתוח שני עולמות שונים?חנות למורות ובלוג לנשמה? או דווקא להמשיך לתת לשניהם להיות זה לצד זה, למרות הבל

יש רגעים בשנה שבהם אני עוצרת, ומביטה על הדרך שעשיתי. על כל שיעור, כל שיחה, כל נשימה. ואני שואלת את עצמי, איך אני יכולה להמשיך לגדול? היומן שיצרתי לא נולד רק כדי "לארגן את השנה" הוא נולד כדי להזכיר למורה, לאישה, שהיא ראויה לעצור, לכתוב, להרגיש, להוקיר, לברוא ולחלום. הוא נולד כדי לתת לך רגע של קדושה בתוך שגרת ההוראה, רגע של אמת עם עצמך, כלי התפתחות אישי שגדל יחד איתך, שנה אחרי שנה, שיעור אחרי שיעור, לב אחרי לב. זה יומן שמזמין אותך להקשיב לקול הפנימי שלך. לכתוב בכנות. לחלום באו

לרגל שנת הלימודים החדשה, כתבתי לכן מאמר בהשראת באשאר על מה יכולים הורים ומורים לעשות למען הילדים עם פירוט ותרגול מעשי לכל סעיף. באשאר מזכיר לנו שילדים אינם "גוש חומר שיש לעצב", אלא נשמות חכמות שבאות לעולם עם תדר ייחודי, חכמה פנימית ותכלית. תפקידנו כהורים ומחנכים הוא ללוות, להחזיק מרחב ולהזכיר להם שהם יכולים לבחור בעצמם את דרכם. להלן עקרונות מרכזיים לחינוך מתוך תפיסת באשאר, עם הצעות פרקטיות לתרגול יומיומי: 1. הילד איננו לוח חלק, הוא נשמה חכמה שבאה עם ידיעה פנימית. הילד כבר מגי

כדור הארץ עובר בשנים האחרונות שינוי עמוק, כמעט בלתי נתפס. זה לא שינוי שנמדד רק במכשירים מדעיים או בתדרים פיזיים, אלא תזוזה בתודעה, בתנועה האנרגטית שמקיפה אותנו. רבים מרגישים את זה: הזמן רץ אחרת, מערכות יחסים נבחנות באור חדש, אמת מתגלה מבפנים החוצה, והלב מבקש לדבר בקול רם יותר מתמיד. מהו התדר החדש? התדר החדש הוא כמו גל של אור שנכנס לכדור הארץ ומחפש להתיישב בלבבות פתוחים. זהו תדר של אהבה, יושרה, חיבור וצלילות. הוא לא סובל מסכות, שקרים פנימיים או משחקי כוח. הוא מנקה, מסנן, ומזמ

כבר עשור שאני יוצרת יומנים למורות היומנים הראשונים שלי היו גרסאות קטנות, פשוטות, שהעליתי בבלוג הישן שלי להדפסה (זוכרות?) עם השנים, היומנים גדלו, התפתחו והשתנו ביחד איתי. כל שינוי ביומן שיקף שינוי בי. בהתפתחות הפנימית, המקצועית, ואפילו בחיים האישיים. מה שהתחיל ככלי לניהול מקצועי, הפך השנה לכלי עמוק גם לסדר רגשי וחברתי. השנה יצקתי לתוך היומן את כל מה שאני כותבת עליו כבר שנים: אהבה עצמית, אותנטיות, ריפוי, הקשבה. היומן הפך להיות לא רק עמודי תכנון, אלא מרחב אישי למורה. מקום שבו את

בואו נבין מה עושה לנו טוב ונהפוך את זה לחלק מהחיים. אנחנו חיים בעידן שבו השגרה עמוסה, הקצב מהיר, והמרחב האישי מתמלא בדרישות חיצוניות. בתוך כל זה, קל לשכוח לשאול את עצמנו את השאלה הפשוטה והמשנה חיים: "מה באמת עושה לי טוב?" ברגע שאנחנו יודעים את התשובה ומיישמים אותה דרך ריטואלים, משהו עמוק משתנה: החיים מקבלים קצב, לב ותחושה של בית פנימי. השלב הראשון הוא גילוי: מה באמת מזין אותי ? לפני שמכניסים ריטואלים לחיים, חשוב לעצור ולגלות מה הם הדברים שבאמת משמחים, מרגיעים ומחזקים אותנו

בתוך כל ילד יש קול שקט. קול פנימי. זהו הקול שאינו נשמע באוזניים, אך נשמע בלב. זהו אותו קול שמדמיין, שואל שאלות, מתרגש ומפרש. זהו הקול שקורא את המילים לא רק דרך העיניים, אלא דרך הנשמה. במערכת החינוך ניתנת תשומת לב רבה לדיוק בקריאה, לקצב, לפענוח. אך לעיתים שוכחים את מה שבלעדיו הקריאה ריקה: הנוכחות הפנימית של הילד בתוך הטקסט. במילים אחרות: האם הילד שומע את הקול הפנימי שלו בזמן הקריאה? מהו הקול הפנימי? הקול הפנימי הוא היכולת: 🗝 לקרוא משפט ולשמוע אותו "מתנגן" בתוכי, גם בלי להשמי

כשאנחנו מדברות על הוראה מותאמת, אנחנו בדרך כלל חושבות על כלים פרקטיים: התאמת מבחנים, הארכת זמן, שינוי פורמט ההיבחנות. כל אלו חשובים, ואין לי ספק שהם יכולים לעזור לתלמידים מסוימים. אבל עם הזמן הבנתי – יש התאמה אחת שבלעדיה כל השאר פשוט לא עובדים. והיא לא רשומה באף אבחון. אני קוראת לה: ✨ התאמה רגשית-תודעתית (או במילים פשוטות - לראות את הילד בעיניים טובות). אז מה הן בעצם שלוש ההתאמות המוכרות? 1. התאמות בדרכי הוראה שינוי באופן ההנגשה: קצב איטי יותר, המחשה חזותית, עזרי למידה. 2

"אהבה היא התנאי הראשון לצמיחה של כל דבר חי." מריה מונטסורי מריה מונטסורי היתה מחנכת ומהפכנית אמיצה של המאה ה-20. היא לא דיברה רק על ילדים. היא דיברה על אנשים. על הנפש האנושית שזקוקה לשני דברים כדי לגדול: 💚אהבה ללא תנאי 💚 מרחב להתהוות בכל תהליך שינוי , פנימי או זוגי, רגשי או רוחני, מתרחש רגע עדין שבו משהו ישן מתפוגג, ומשהו חדש עוד לא נולד. שם, דווקא שם, האדם הכי פגיע. ושם - אהבה אמיתית לא מתערבת בכוח. היא מחכה. היא מאמינה. היא עומדת כמו שומר עדין ליד הדלת, מבלי לפרוץ פנימה.

*להדפיס ולשמור. בעולם ההוראה המותאמת, השלב הראשון והמשמעותי ביותר הוא זיהוי הצרכים האישיים של התלמידים . התאמה נכונה מתחילה בהתבוננות...

יש דרך ללמד שפורצת מעבר לדפים ולמבחנים. דרך שמבינה שלפני כל אות וכל מספר, יש ילד או ילדה עם לב פועם, עולם פנימי עשיר, צרכים רגשיים, מחשבות, פחדים ותקוות. זו ההוראה שאני מאמינה בה. הוראה שרואה את הילד כולו. וכשאני משלבת את זה עם SEL - למידה רגשית-חברתית - משהו עמוק מתרחש בכיתה: נשמות נפתחות, והלמידה נהיית חיה באמת. מה זה SEL? SEL (Social Emotional Learning) זו למידה של הרגש, של הכישורים הבין-אישיים, של היכולת להבין את עצמי ולהיות בקשר בריא עם העולם. בעיניי זו לא תכנית זה הבסיס

בכל פעם שילד מתקשה להתרכז, אנחנו שואלים את עצמנו: איך אני עוזר לו להיות מרוכז יותר? אבל השאלה האמיתית היא אולי אחרת לגמרי: מה מונע ממנו להיות פנוי לקשב מלכתחילה? בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה דרמטית במספר הילדים המאובחנים עם ADHD או קושי בקשב וריכוז. ההנחה הרווחת היא שמדובר בפגם נוירולוגי. אבל חוקרי מוח מובילים מבקשים מאיתנו להסתכל עמוק יותר – אל תוך מערכת העצבים של הילד, ואל תוך הלב שלו. כשהמוח פועל ב"הישרדות"- הקשב נעלם הקשב יושב באזורים גבוהים במוח - בקורטקס הפרה-פרונטלי.

שקט. או שלא. כמה פעמים ביום אני מנסה להשתיק את הרעש? הרעש של העולם. הרעש של הילדים. הרעש של הראש שלי. המחשבות, הדרישות, ההתראות. המילה...

הוא עשה איתי תרגיל. הצליח. חייך. חשבתי – זהו, הוא קלט. אבל ברגע שהגיע הזמן לעבוד לבד – הוא לא הצליח בכלל. מוכר לך? זה לא בהכרח חוסר...