להיות אמא חוברת

אמא מחוברת זו לא אמא שיודעת את כל התשובות.

לא כזו שמצליחה תמיד לשמור על סבלנות.

ולא זו שמספיקה הכול.

אמא מחוברת – היא קודם כול מחוברת לעצמה.

ללב שלה. לגוף שלה. לאינטואיציה הפנימית.

היא מקשיבה לרגש, נותנת מקום למה שעולה,

ומבינה שכשהיא רואה את עצמה –

היא מסוגלת באמת לראות גם את הילד שלה.

היא לא שואפת לשלמות.

היא שואפת לנוכחות.

וכך, מתוך הלב הפתוח שלה –

מתחיל להיוולד מרחב של חיבור אמיתי בינה לבין ילדיה.

אז איך נראית האימהות שלה?

היא לא מחפשת להיות מושלמת.

היא רוצה להיות נוכחת.

להסתכל לילד שלה בעיניים ולראות באמת.

את הפחד, את העצב, את הסקרנות, את התום.

להקשיב למה שמאחורי המילים.

היא לא שופטת כשהוא מתפרק,

היא שואלת בלב שקט:

מה הוא צריך ממני עכשיו?

חיבוק? גבול? שקט?

היא לא מגיבה מתוך אוטומט – אלא מתוך בחירה.

ואם את שואלת – ואיפה הגבולות?

על פי מה היא מחנכת?

אמא מחוברת לא מוותרת על גבולות.

אבל הגבולות שלה לא נובעים מפחד – אלא מאהבה.

לא ממאבקי כוח – אלא מרצון להנחות, לעזור, לייצר ביטחון.

היא לא נותנת "הכול" –

היא נותנת מה שנכון לילד שלה,

ומה שנכון לה,

ומה שמשרת את הקשר ביניהם.

הגבולות שלה ברורים, אבל לא נוקשים.

הם מבוססים על הקשבה לצרכים,

על ערכים פנימיים,

ועל שיחה פתוחה גם כשזה לא נוח.

היא שואלת את עצמה:

מה חשוב לי להעביר הלאה?

איזה אדם אני רוצה לגדל – לא מתוך שליטה, אלא מתוך השראה?

איפה הגבול שיגן עליו, ואיפה זה רק נוחות שלי?

היא לא מחנכת דרך עונש –

היא מחנכת דרך קשר.

היא עומדת מאחורי המילה שלה,

אבל תמיד משאירה מרחב לחמלה.

היא יודעת שגבול טוב הוא כמו גדר של גינה –

הוא לא חונק את הפרח,

הוא רק שומר עליו שיהיה לו מקום לגדול בבטחה.

היא מלווה, לא מנהלת.

מאפשרת חופש ביטוי, גם לדמעות, גם לכעס.

לא מבטלת, לא מביישת, לא משתיקה.

היא מחזיקה עבורו מרחב בטוח לגדול בו.

היא לא מנסה לעצב אותו בדמותה –

היא לומדת להכיר אותו מחדש בכל יום.

כמו אדמה שמזינה את הזרע,

ויודעת שהפרח – יבחר את צבעו בעצמו.

היא מבקשת סליחה כשהיא טועה.

היא מראה שהלב שלה פתוח, גם לתיקון.

והיא יודעת – שכשהיא מרפאה את עצמה,

היא גם מרפאה את הדרך שהוא ילך בה.

היא אמא שנמצאת שם.

לא כדי להציל, אלא כדי לאהוב.

לא כדי לשנות, אלא כדי להאמין.

והילד שלה?

הוא מרגיש את זה בגוף. בנשמה. בלילה לפני השינה.