לחזור זו לזו

פעם, היינו יחד.

לפני שהעולם לימד אותנו לקנא, לשפוט, להתחרות.

לפני שלימדו אותנו שמישהי אחרת מאיימת עלינו – היינו אחיות.

רוקדות יחפות על האדמה, שרות את שירי הלב, נוגעות באמת בלי פחד.

ואז… משהו נשבר.

הטילו בינינו חומות של פחד:

״אל תסמכי עליה״.

״היא יפה ממך״.

״היא רוצה את מה שיש לך״.

ולאט לאט הפסקנו לראות זו את זו.

הפסקנו לזהות את הברית הקדומה בינינו – הברית של אהבה נשית, של לב פתוח.

אבל את יודעת מה יפה?

החיבור בינינו לא באמת נעלם.

הוא רק נח בתוך הלב, כמו זרע רדום, שמחכה לרגע שנעז לחזור.

אז איך חוזרות זו לזו?

🔹 לבחור להאמין בטוב – להיזכר שלא כל אישה היא יריבה, לא כל קרבה היא איום.

🔹 להתבונן בעיניים – לראות מעבר למסכות ולפחד, ולהיזכר שיש שם נשמה דומה לשלי.

🔹 לשתף פגיעות – כשאני חושפת את הפצע שלי, אני מאפשרת גם לה לרפא את שלה.

🔹 לחגוג את היופי של השנייה – לא רק לסבול אותו. להתרגש ממנו באמת.

🔹 להתאסף במעגלים – במילים, בשתיקות, בצחוק ובדמעות. לזכור את כוח החיבור.

כי כשאנחנו חוזרות זו לזו – אנחנו חוזרות גם לעצמנו.

חוזרות להיזכר שזה טבעי לנו: לאהוב, לפרגן, להחזיק אחת את השנייה כשהלב כבד, ולרקוד יחד כשהלב קל.

והבשורה האמיתית?

לא משנה כמה התרחקנו, החזרה תמיד אפשרית.

צעד אחד קטן של כנות, מבט חומל, יד מושטת – וזה מתחיל מחדש.

ומה עוד יכול לעזור? משהו קטן, מיוחד, שישאר איתנו בלב:

לזכור שהכמיהה הזו חיה גם בלב האימהות והסבתות שלנו – נשים שלא תמיד יכלו לממש אותה, אבל חלמו בסתר.

להבין שהחזרה זו לזו מתחילה גם בחזרה לעצמנו – לאהוב את האור וגם את הצל שבנו.

לעשות השבוע מעשה קטן של חיבור: להחמיא בלב שלם לאישה זרה, לכתוב הודעה חמה לחברה, לפתוח שיחה כנה עם מישהי שממנה התרחקנו.

הנה תרגיל לנשמה-

עצמי לרגע עיניים.

קחי נשימה עמוקה…

ודמייני את עצמך עומדת במעגל עתיק, מחוברת בלב ובידיים עם נשים מכל הדורות – אחיות, בנות, סבתות קדומות ומרפאות נשמה.

במרכז המעגל בוערת מדורה קטנה.

את פוסעת קדימה, מניחה לתוכה מילים: בקשה, סליחה, געגוע.

ועכשיו, פקחי עיניים וקחי עט.

כתבי בלי לעצור ובלי לשפוט:

"אם הייתי פוגשת עכשיו אישה שמעוררת בי קנאה, פחד או שיפוט, מה הייתי רוצה לומר לה – מהמקום האוהב שבי?”

או:

“מה הייתי רוצה שתדע עליי – האישה שמעולם לא פגשתי, אבל נפשה דומה לשלי?”

שלחי את המילים שכתבת למישהי אחת – או שמרי לעצמך, כמו מכתב עדין של פיוס.

כי בסוף – כל אישה שאנחנו פוגשות היא מראה.

והחזרה אליה, היא גם חזרה לעצמנו.

חזרה הביתה, למקום שבו כולנו פשוט נשים שמזכירות זו לזו איך לאהוב.

זכירי שהכמיהה הזו חיה גם בלבבות של האימהות והסבתות שלנו – נשים שלא תמיד יכלו לממש אותה, אבל חלמו עליה בסתר.

❤️ מוזמנת לשתף את הפוסט עם כל מי שתרצי❤️