איך צעקות עוצרות את הצמיחה של הילדים

לא כל פגיעה בילדים נראית לעין.

יש פגיעות שמתרחשות דרך הקול,

דרך הטון,

דרך חוסר היכולת של מבוגר לווסת את עצמו מול לב צעיר.

צעקות על ילדים אינן רק רגע של כעס.

הן חוויה גופנית רגשית.

הן נצרבות במערכת העצבים,

ויוצרות דריכות מתמשכת, בלבול, ולעיתים גם בושה שקטה.

ילדים שחיים בסביבה רועשת לומדים לקרוא סכנה לפני מילים.

הם מפתחים רגישות יתר, או נסיגה.

לא כי הם "כאלה",

אלא כי הגוף שלהם למד לשרוד.

וכשהם מגיעים למסגרות חינוכיות

הם לא תמיד מביאים סיפור ברור.

לעיתים הם מביאים התנהגות.

קושי להתרכז,

תגובות חדות,

או שקט שמסתיר סערה פנימית.

ייתכן שתפקיד המורה בימינו אינו יכול להישאר דידקטי בלבד.

בעולם עמוס, לחוץ, ולעיתים חסר הקשבה,

הכיתה הופכת למרחב שיכול להרגיע או להציף.

מורה שמחזיק מרחב רגשי יציב

מאפשר לילד להסדיר נשימה,

לפגוש קול אחר.

קול שאינו מאיים,

קול שמכבד גבולות,

וקול שמאפשר צמיחה.

אין זה תפקיד טיפולי,

ואין זו אחריות בלעדית.

אך יש כאן השפעה עמוקה:

לפעמים עצם הנוכחות השקטה,

הקול המווסת,

וההתבוננות שאינה שופטת,

יוצרים תיקון קטן אך משמעותי.

ילדים זקוקים למבוגרים שלוקחים אחריות

על הקולות שהם מביאים אל המרחב.

ויסות רגשי של מבוגרים

הוא תנאי שקט לצמיחה של ילדים.

בסופו של דבר, חינוך איננו רק העברת ידע,

אלא מפגש בין תודעה לתודעה.

ילד לומד לא רק ממה שנאמר לו,

אלא מהאופן שבו העולם מדבר אליו.

וכשהקול שסביבו נעשה רך, יציב ומכבד,

משהו בו נרגע ומעז להיפתח.

אולי זו תמצית החינוך האנושי:

לא לעצב את הילד לפי ציפיות,

אלא לאפשר לו לגדול במקום שבו מותר להיות.