בריזה של שבת

בגינה האחורית של בית הורי היה מעין מטע עצי לימון, משמש, תפוחים, צבר שהניב סברסים טעימים ובינהם על האדמה, היו זוג כסאות ישנים.

אמי אהבה לעבוד בגינה, היתה לה אהבה גדולה לצמחים, למוזיקה, ולרגעים מניבי שמחה ואהבה שידעה להאריך ולהעריך.

כשסיימה לעבוד את האדמה, נהגה להכין קפה שחור חם ולשבת על הכסא בין שני עצים. כשהייתי יוצאת אליה היתה מזמינה אותי לשבת לידה. הסבירה שבמקום הזה ממש, יש את הבריזה הנעימה ביותר בגינה.

וכך עשיתי

במיוחד בימי שבת

ישבתי לצידה, נחתי לידה ונהניתי מרגעים חינמיים, אמיתיים, מקודשים יחד.

ככל שהשנים עברו הבנתי כמה היא היתה מיוחדת, כמה היא היתה שלווה ושמחה בחייה.

היא אהבה והעריכה את הפשטות.

הרדיו תמיד היתה פתוח בבית

מוזיקה היתה חלק בלתי נפרד ממנו

והיא אהבה לשיר

אולי זה היה טמון בדמה ובשמה "זמירה"

ולהאיר.

רק היום אני מבינה – היא חיה את מה שהיום קוראים לו Slow Living – החיים האיטיים.

החיים האיטיים לא נולדו מחלום רומנטי.

הם נולדו מעייפות.

מתוך צורך פנימי לעצור.

לזכור מי אנחנו מאחורי כל העשייה, המשימות, ההספקים.

התנועה הזו התחילה באיטליה, כמחאה נגד תרבות המזון המהיר

אבל מהר מאוד הבינו שזה לא רק על אוכל.

זה על חיים שלמים.

מה זה בעצם "לחיות לאט"?

זה לא אומר לפרוש מהחיים.

זה לא אומר לשבת במדיטציה כל היום.

זה אומר

לעשות את אותו הדבר, אחרת:

לשתות קפה בלי לבדוק מיילים תוך כדי.

ללוות את הילדים ולשים לב לשמש שעולה.

לעבוד מתוך חיבור, לא מתוך צורך להוכיח.

לבחור איכות על פני כמות.

זה תרגול יומיומי של עצירה.

של נוכחות.

של להיות.

איך מתחילים?

החיים האיטיים לא דורשים מעבר דירה ליער.

הם דורשים בחירה. כוונה. הקשבה.

הנה כמה צעדים פשוטים להתחלה:

1. כבדו את הרגע הראשון של היום – הוא מכוון את כל השאר

במקום להושיט יד לטלפון – שימי יד על הלב.

שאלי את עצמך:

"מה אני מרגישה כרגע?"

הבוקר הוא זמן של רגישות בין שינה לערות.

תני לו להוביל אותך, לא למסמס אותך.

2. עצרי כדי להרגיש – לא כדי להספיק

העצירה לא נועדה ל"לטעון מצברים" כדי לחזור לרוץ.

היא נועדה להזכיר לך שאת חיה.

כשאת עוצרת – לאט לאט תתחילי לשמוע את עצמך.

לפעמים זה יפגיש אותך עם שקט מבורך, ולפעמים עם כאב ישן.

שניהם חלק מהדרך.

3. אפשרי למעגלים – לא רק ללוחות זמנים.

הרי הטבע לא פועל בטורים, אלא בגלים. גם את.

הקשיבי למחזוריות הפנימית שלך: יש ימים של עשייה, ויש ימים של מנוחה.

לא כל תקופה היא ליצירתיות.

לא כל שעה היא לזמינות.

החיים האיטיים מזמינים אותך לסמוך – גם כשאת לא בשיא.

4. תהיי עם מה שיש – לא רק עם מה שצריך להיות

רגע של קפה? אל תנסי "לנצל אותו" לכתיבה/שיחה/עבודה.

פשוט תהיי בו. שבי. הרגישי את המגע, הטעם, הגוף.

נוכחות היא מתנה שמגיעה רק למי שמפסיק להילחם ברגע הנוכחי.

5. תני לרוח להיכנס – גם בלי להבין הכל

לפעמים תנועה של חיים איטיים היא פשוט לומר:

"אני לא יודעת לאן זה הולך, אבל אני כאן."

אל תחכי להוכחות כדי לבחור ברוך.

אל תחכי להיתר כדי להקשיב לנשמה שלך.

העומק מגיע כשאת מפסיקה לתכנן – ומתחילה לסמוך.

ולמה זה חשוב עכשיו?

אולי כי אתם לא אמורים להספיק הכול.

אולי כי לא צריך לרוץ כדי להיות ראויים.

כי כדי להתחבר לעצמכם – צריך שיהיה מרחב.

כשמאיטים – משהו נפתח:

הלב.

הגוף.

החוכמה.

ואלוהים...השלווה... נכנסת בדלת שלא הייתם שומעים, אילו המשכתם לרוץ.

אתם לא לבד.

יש קהילה שלמה, בכל העולם, שבוחרת לחיות אחרת.

לא ככניעה – אלא ככוח.

הם יוצרים מתוך נוכחות, מגדלים ילדים מתוך רוך, מקשיבים לנשמה.

הם מחזירים לעצמם את הקצב.

את הלב.

את הבית.

החיים האיטיים הם לא העתיד.

הם הזיכרון של איך היינו אמורים לחיות מלכתחילה.

כשהלב קודם ללו"ז.

כשיש זמן לאהוב.

כשיש מקום לנשום.

ואולי –

זה בדיוק מה שהעולם מחכה לו עכשיו.

שנחזור.

שנאט.

שנחיה.

לאט. עמוק. באמת.

🌿ואם היית עוצרת לרגע ממש עכשיו –

מה הלב שלך היה אומר לך?

כתבי את המשפט הראשון שעולה.

לפעמים, שם בדיוק מתחילים החיים האיטיים.🌿