דחיסות רגשית

לפעמים אנחנו מרגישים את החיים כבדים. לא כי קרה משהו דרמטי, אלא כי משהו בתוכנו צפוף מדי. הנשימה קצרה, המחשבות עמוסות והלב כאילו מחפש מקום לנוח.

מהי דחיסות רגשית?

דחיסות היא הצטברות של רגשות לא מבוטאים, מחשבות לא מעובדות, חוויות שלא נתנו להן מקום. היא לא אויבת, למרות שלעיתים נראית כך. היא מורה. היא מסמנת לנו שהנשמה מבקשת תנועה, חופש, שחרור.

זוכרת ערב אחד שבו חזרת הביתה, מותשת, ולא קרה כלום מיוחד, אבל הגוף שלך הרגיש כבד, הראש דפק, והלב היה סגור? זו הייתה דחיסות. לא משבר גדול, אלא פשוט עומס שהצטבר. מחשבות שלא שיתפת, דמעות שלא נתת להן ליפול, פחדים שלא הודית בהם אפילו לעצמך.

ובאותו רגע, כשהרשית לעצמך לנשום עמוק, לכתוב שתי שורות ביומן, ולדבר בכנות עם עצמך, הרגשת את ההקלה. כי הכובד לא ביקש ממך להילחם בו, אלא רק שתיתני לו מקום להשתחרר.

הסימנים הפיזיים של הדחיסות

הגוף הוא המראה של הנשמה וכשהאנרגיה שלנו דחוסה אפשר לחוות:

עייפות שלא חולפת גם אחרי מנוחה

כובד בחזה או בכתפיים

כאבי ראש או לחץ בראש

קושי לנשום עמוק

מערכת עיכול לא רגועה

מתח שרירים או נוקשות

ערפול מנטלי, קושי להתרכז

איך הדחיסות מתפתחת?

הדחיסות נבנית לאט-לאט, שכבה אחרי שכבה:

1. רגשות שלא קיבלו מקום

2. מחשבות חוזרות ולחץ פנימי

3. התנתקות מהקשבה עצמית

4. חוויות לא מעובדות

5. הזדהות עם פחדים

6. חוסר תנועה אנרגטית

הדחיסות כאילו אומרת: פתחי לי מקום. יש בתוכי אור שמבקש לנשום.

איך אפשר לשחרר דחיסות?

נשימה עמוקה: להזכיר לגוף שיש מקום לאוויר להיכנס.

תנועה עדינה: ריקוד חופשי, הליכה בטבע, מתיחה. כל מה שמאפשר לזרימה לחזור.

כתיבה: להוציא על הדף מחשבות ורגשות שלא נאמרו.

שיחה כנה: לשתף מישהו קרוב, או אפילו את עצמנו מול המראה.

חיבור לטבע: לשבת על האדמה, טיול לים, להביט בשמיים, קמפינג לילי ועוד. העיקר, להרגיש שוב את הפשטות.

בתוך הכובד והדחיסות מסתתר זרע אהוב של חירות.

בתוך הדחיסות ישנה קריאה עדינה נשמתית להתרחבות.

כשאנחנו מרשים לעצמנו לשחרר, לנשום, ולתת מקום, האור שהיה דחוס הופך לניצוץ בוהק והנשמה זוכרת מחדש את טבעה האינסופי.

תספרי לי איפה הפוסט פגש אותך 🙏💜