השליחות שלנו בעולם פוסט-טראומטי: לאהוב, להכיל, לראות

הם הולכים בינינו.

אנשים שנראים רגילים, מדברים רגיל, עובדים, מחייכים לפעמים.

אבל בפנים, מתנהלת מלחמה.

מלחמה שקטה.

אלו נשמות שנשאו דברים שאף אדם לא אמור לשאת.

שנגעו באפלה, חוו חוסר אונים,

ראו דברים שהעין לא יודעת לשכוח.

והלב? הלב מנסה בכל יום מחדש לזכור איך לאהוב, איך לסמוך, איך לחיות.

אנחנו רואים אותם לפעמים

בבדידות, בריחוק, בהתפרצות, בשקט.

ואנחנו לא תמיד מבינים

שמה שנראה כמו קור או אדישות,

הוא בעצם ניסיון להישאר בחיים.

בעולם של מלחמה,

בעולם שבו כל כך הרבה נשמות פצועות,

השליחות שלנו היא פשוטה ועמוקה:

להכיל. לראות. לחבק גם בלי מילים.

לא למהר לשפוט,

לא לדרוש מהם להיות "כמו כולם".

כי הם לא כמו כולם.

הם נושאים את הכאב של כולנו.

ובחמלה שלנו,

בחיבוק, בהקשבה, בנוכחות

אנחנו מאפשרים להם לזכור שיש אור.

אור רך.

אור של בית.

אור של אלוהים שדרכו אנחנו לומדים שוב להיות אנושיים.

אז כשאתם פוגשים מישהו שנסגר,

שנעלם, שמתפרץ, שמפחד

תזכרו: אולי הוא לא נגדכם.

אולי הוא פשוט נלחם על עצמו.