ואולי האלוהות נזכרת בעצמה דרך הלב האנושי

יש משפט אחד, פשוט ונשגב, שיכול להפוך את כל נקודת המבט שלנו על החיים:

"המסע האנושי הוא תהליך שבו האלוהות נעשית מודעת לעצמה." ("המאסטר של העצמי" דון מיגל רואיס הבן)

כשמסתכלים על החיים כך – הכל משתנה.

הכאבים שלנו מקבלים הקשבה.

הכמיהה לאהבה נהיית מקודשת.

הרגש לא הופך למכשול, אלא לשער.

כי בעצם, אנחנו כאן לא רק כדי לשרוד, להשיג, להוכיח.

אנחנו כאן כי התודעה האלוהית רצתה לחוות את עצמה — דרכנו.

דרכך. דרכי. דרכנו.

וכדי להרגיש את זה עמוק בלב, נלך יחד דרך שלושה שערים של זכירה:

הראשון — מבט על המסע כולו.

השני — כניסה דרך כאב לריפוי.

והשלישי — ההתעוררות לשליחות דרך הלב.

המסע האנושי כהיזכרות

נולדנו לתוך עולם של שכחה.

שכחנו מי אנחנו. שכחנו למה באנו.

אבל בתוך כל לב – יש נקודת זיכרון.

גרעין של אמת שלא נכבה.

המסע האנושי איננו טעות.

זהו תהליך של אלוהות שמתעטפת בגוף, מרגישה, חווה, מתבלבלת, נאבקת, מתפללת, מתאהבת —

כדי שדרכנו היא תוכל להיזכר בעצמה.

בכל רגע שבו אדם בוחר באהבה במקום בפחד —

הוא מחזיר אור לאלוהות שבתוכו.

בכל פעם שאנחנו נושמים לתוך כאב במקום לברוח ממנו —

משהו באינסוף נרפא.

וזו לא רק עבודה רוחנית.

זו אנושיות עמוקה.

וכשאדם נעשה נוכח ברגע הזה – הוא זוכר.

והזיכרון הזה משנה הכל.

ואם כך, עולה שאלה נוספת:

האם דווקא הכאב — אותו חלק שניסינו לברוח ממנו כל חיינו —

יכול להפוך למפתח?

אלוהות דרך כאב – הריפוי מתוך האנושי

הכאב שלך אינו עדות לחולשה.

הוא עדות לאהבה שננעלה.

לפוטנציאל שנשכח.

לרוך שלא העזנו להרגיש.

אבל הנה הסוד:

האלוהות לא בורחת מהכאב — היא פוגשת אותו דרכך.

במקום להילחם בעצמנו, במקום להאמין שאנחנו "שבורים",

אפשר לעצור ולשאול:

מה בתוכי מבקש לזכור שהוא אהבה?

הפצע הגדול ביותר — הוא גם המקום שבו האור מבקש להיכנס.

והמסע האנושי איננו להיפטר מהצל, אלא לחבק אותו כל כך עמוק, עד שהוא נמס לתוך אור.

כשאתה פוגש את עצמך באמת, אתה פוגש את האלוהים שבך.

כשאת בוכה ומרשה לעצמך להרגיש, את פותחת שער של חסד לכל העולם.

ההיזכרות שלנו קורית דרך האנושי, לא למרות.

אבל לא די בכך.

כי משהו חדש נולד כשאנחנו בוחרים לא רק להיזכר — אלא גם להיות שליחים של הזיכרון הזה בעולם.

האדם כשליח – שער בין שמיים לארץ

בכל אחד מאיתנו יש שער.

מעיין בלתי נראה, שדרכו האלוהות פוגשת את עצמה.

כשהלב שלנו פתוח — אנחנו הופכים לשדה ריפוי.

כשהלב שלנו קשוב — אנחנו נעשים שליחים.

לא דתיים. לא חיצוניים.

אלא עמוקים, אמתיים. נושמי אלוהים.

הזכרות היא לא מושג רוחני גבוה —

היא היכולת שלך לחיות ברגע הזה מתוך נוכחות.

היא היכולת שלך לאהוב את עצמך כשאתה למטה, כשאת עצובה, כשאתה מבולבל.

וזו השליחות האמיתית:

לחיות את האלוהות בתוך האנושי.

לא לברוח מהעולם — אלא להביא אור חדש לתוכו.

לא רק לדבר על אהבה — אלא להיות אהבה.

ביומיום. בזוגיות. עם הילדים. לבד. ביחד.

אז אם קראת עד כאן, אולי גם בתוכך משהו נזכר.

משהו שרוצה לחזור הביתה.

לא לבית חיצוני — אלא לעצמך.

זכור. זכרי.

המסע הזה שאת עובר, שאתה עובר — קדוש.

וכל נשימה, כל דמעה, כל חיוך קטן —

היא דרכה של האלוהות להגיד:

אני כאן. אני את. אני אתה. אנחנו אחד.

אם זה נגע בך, אשמח לשמוע. זה מרגש אותי לדעת איך זה פוגש אחרים.

מיטל💚