כשהדריכות נגמרת - הגוף מדבר

מי שהיה על המשמר

זה שנשאר ער כשאחרים נרדמו,

זה שהקשיב לכל שינוי בטון,

שעקב אחרי מבטים,

שניסה להבין לפני שיקרה משהו רע,

הוא זה שנשבר רק כשמותר.

לא בזמן הסערה.

אלא אחריה.

כשהכול כביכול נרגע,

כשהשקט חוזר,

כשהאחר אומר: "עכשיו הכול בסדר"

הגוף שלו עוד לא מאמין.

המערכת שלו למדה שדריכות = הישרדות.

שהרפיה היא סכנה.

שהשקט הוא רק הפוגה קצרה לפני הבום הבא.

אז הוא קורס.

מתעייף בלי להבין למה.

נעשה עצוב כשכבר מותר לשמוח.

מתחיל לשאול שאלות דווקא כשאין תשובות.

וזה לא כי הוא חלש.

זה כי הוא היה חזק יותר מדי זמן.

מי שהיה על המשמר

לא צריך שיגידו לו "תירגע".

הוא צריך שיראו אותו.

שיכירו במחיר שהוא שילם בשקט,

בלי מחיאות כפיים,

בלי הכרה.

הוא צריך זמן לרדת מהעמדה.

להחזיר את הנשימה לגוף.

ללמוד מחדש איך מרגיש ביטחון

לא כהבטחה,

אלא כחוויה.

ואולי הדבר הכי מרפא

הוא לדעת:

התגובה שלו הגיונית

למציאות שבה הוא נדרש להיות השומר,

החזק.

עכשיו תורו לנוח.

לא כי הכול מושלם,

אלא כי הוא כבר לא לבד על המשמר.