להיות כאן, באמת

בחודש האחרון עוברת פרידה לא פשוטה, פרידה שרק הקרובים אלי ממש, מודעים אליה ויודעים חלקים מסויימים ממנה. זו פרידה מורכבת, מטלטלת, של שני אנשים שאהבו מאוד מאוד אבל משהו מורכב אילץ אותם להפרד.

אלו ימים של מנעד רגשות רחב, רגעים של כאב, זיכרונות, רגעים של הבנה שהמציאות השתנתה מן הקצה לקצה, בדרך הכי לא צפוייה.

הבית שלי משאיר אותי מקורקעת עד כמה שניתן בתקופה הזו. הילדים שלי, שהם אהובי ליבי, נמצאים פה, רואים את אמא עוברת משהו שהיא מעולם לא חשבה שיקרה לה. עוברת יום אחר יום באותנטיות ועוצמה, רגישות, פגיעות והכלה למרות הכל.

פוגשים את אמא שלהם באמת שלה ולומדים להכיר אותה לעומקה, כל אחד בהתאם ליכולת ולעומק שלו בשלב הזה של חייו.

בימים האלה, אין שום משהו עתידי שמחזיק, אלא שהות ברגע הזה ממש, חוויה של כאן ועכשיו במלוא עוצמתה. ההבנה שאפשר לתכנן תכניות, אבל לפעמים לאלוהים יש תכנון אחר ואין ברירה, אלא להתמסר אליו.

השלב הזה, שלב המעבר, מאריך את שעות היום, הזמן מקבל משמעות אחרת. כל רגע, הוא רגע בפני עצמו ואין תכניות סגורות להמשך מלבד לשהות ברגע הזה ממש.

הגינה מאפשרת לי מרחב של נשימה, העיסוק בגינה קיבל קצב משלו. אין מטלות דחופות, רק שהות, האטה והתמודדות עם רגשות שצפים. כל פעם רגש אחר מקבל תשומת לב. יושבת איתו, מרגישה אותו וכך הוא משתחרר, סבבים של רגשות שונים והבנה שהחוויה שעברתי תשפיע ותשנה אותי ברמה עמוקה ומשמעותית.

לא בורחת מרגשות, מעולם לא ברחתי ולא אברח. נותנת להם לנוע בתוכי ומתוכי, נותנת להם ביטוי ויודעת שרק כך הם ישתחררו ולא יטמעו בי, כי אני לא מאמינה בהדחקות ולא בוחרת בקהות חושים.

בחודש האחרון ראיתי שינויים בבית. הרגשתי נוכחת יותר, התחברתי עמוק יותר לאמהות שלי ולתפקיד שלקחתי על עצמי בעולם הזה עם ילדים. הרגישות התעצמה, האינטואיציה התחזקה והרצון שלי לתת את כל כולי לעולם הילדים גדלה.

כי בסוף בכולנו יש ילד או ילדה שצריכים להתמודד עם אתגרים משמעותיים בחייהם. כשהעיקר והרצון שלי, הוא לתת להם מקום יציב ואחראי להתפתחות.

לפעמים אני מרגישה שאלוהים והיקום מעצבים אותי כדי שאוכל להיות אמא, מורה, אשה, ברמה הכי גבוהה שלי. העיצוב לעיתים עדין, רגיש ומתוק ולעיתים גס וחד. נחרץ.

אבל מאפשרת להכל להגיע כדי שאוכל להיות מי שנועדתי להיות.

הארנבת שלי הולכת אחרי לכל מקום בחודש הזה, משהו שלא אופייני לה בכלל. גם התרנגולות חזרו להטיל והחיבור לבית ולמרחב הגינה התעצם.

מטלות הבית הפכו להיות מרחב ריפוי, הן נעשות מתוך נוכחות וקצב אחר. הזמן כפי שהכרתי, קיבל משמעות אחרת. זה כבר לא לתקתק כדי להספיק לשטוף, לנקות, לבשל, לקפל. זה להיות בכל מטלה, להרגיש אותה, לחוות את האהבה שבה ובעשייה שלה.

השעון שעל הקיר קיבל קצב אחר.

לפני כחודשיים בניתי חממה בגינה, חממה לימודית. רציתי לייצר מרחב למידה נוסף לתלמידים שלי. החממה עומדת ומתיידקת.

מרגישה שאני מעמידה דברים חדשים בחיי עוד מבלי להבין את מטרתם עד הסוף. הם מגיעים מתוך קול פנימי ודחף שעוד לא ברור לגמרי, אבל מנסיון עבר, יתברר בהמשך הדרך.

ככה פועלת

מן הפנים אל החוץ

קשובה לקול הפנימי

ונותנת לו ביטוי חיצוני

ברגע שיודעת ומרגישה שהגיע זמנו.

יושבת עם קלפים ומחשב, פותחת פנימה עוד שכבה ועוד שכבה כדי לרפא את הכאב והשינוי החד.

מאפשרת לכל מה שצריך להרפא לצוף כדי שיקבל ביטוי.

ממשיכה להתנהל בתוך הלא נודע, רגע אחרי רגע.

כעת בוחרת בזוגיות מלאה עם עצמי. להכיר את האני החדשה שנולדה, שמתהווה אחרי לידה לא פשוטה.

יודעת שאני בהשגחה מלאה שלי ושל הבריאה.

ובינתיים: מלקטת זרעים מהגינה, זורעת זרעים חדשים, נושמת ובוטחת באלוהים, שיודע הרבה יותר ממני. שמה מבטחי בו וקשובה לקצב החדש שנולד מתוכי.