לחזור הביתה

כשאדם חווה טראומה

החלק בתוכו שחווה את הטראומה,

ברגע שהוא רוצה, בוחר ומרגיש מוכן

מתחיל להתרפא.

הוא מתאושש בקצב שלו,

ובוחר בחיים.

בוחר באהבה.

וממשיך את דרכו,

בטוח שהוא השלים ריפוי שלם ומלא.

אבל לעיתים,

באופן לא צפוי,

מתגלה שבתוך כל השלם הזה

יש חלק קטן שנשאר מאחור.

החלק שבוטח בבני אדם,

החלק התמים, הילדי, הטהור

נשאר מאחור.

החלק שבלא מודע,

שדחינו.

המבוייש.

שנדחק הצידה.

החלק הזה בתוכנו,

שהתנגדנו לאהוב.

כי איך נאהב?

איך נאהב משהו שלא הרגיש "טוב"?

ואז פתאום,

יד אלוהים נוגעת.

עושה פלאים.

מכוונת אותנו בעדינות לגלות

שהשארנו אותו שם.

מאחור.

שדחינו אותו,

כי התביישנו בו.

והחלק הזה פתאום מתגלה.

והלב מבין

זה היה החלק החסר בפאזל שלנו.

החלק שחיכה בשקט באפלה,

עד שהגיע הזמן לחזור הביתה.

ועכשיו, כל שנותר

הוא לאהוב אותו.

לחבק.

להאיר.

ולהחזיר פנימה.

להבין שהחיים מוליכים אותנו דרך מסעות של כאב,

בחירות שנעשו בחושך,

רגעים שנראו אבודים.

אבל שם, בתוך האפלה,

נולד השיעור הגדול:

לאהוב הכול שבתוכנו.

לחמול.

להאיר באהבה חלק שהיה מלא חרטה ובושה

ולראות, שהוא בעצם שליח.

שליח שבא ללמד אותנו שיעור אחד ויחיד-

אהבה עצמית על כל הוויתה.

החלק הגיבור הזה בתוכנו נשא כאב,

כדי שנוכל להתפתח.

להיפתח.

לגדול.

לבחור בעצמנו

באמת שלנו

ולפרוח מחדש.

ושלווה ממלאת את הלב.

💛💛💛