מהי בושה ואיך הופכים אותה לריפוי ועוצמה?

בושה היא אחד הרגשות הכי חזקים ועמוקים שאנחנו חווים כבני אדם. היא יכולה לגרום לנו להתכווץ, לרצות להסתתר, להרגיש קטנים או לא מספיק טובים. לעיתים נדמה שבושה היא הוכחה לכך שמשהו בנו פגום, אבל האמת רחוקה מכך. למעשה, בושה היא לא עדות לפגם, אלא קריאה פנימית לריפוי ולאהבה עצמית.

מהי בושה?

בושה היא תחושה שנוצרת כשאנחנו מאמינים שהערך שלנו תלוי במעשינו, בעברנו או במה שאחרים חושבים עלינו. היא לוחשת לנו: "אם יראו את מה שעשית, טם ידעו מה קרה, אם יכירו את הפגם שלך- לא יאהבו אותך ולא יעריכו אותך."

אבל האמת היא שהערך שלנו לא משתנה לעולם. אנחנו ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו. עם הפגמים, עם הטעויות, עם כל מה שעברנו. הבושה היא רק מסך שמסתיר מאיתנו את ההכרה הזו.

בושה כמורה דרך

במקום לראות בבושה אויב, אפשר לראות בה מורה. כל פעם שבושה עולה, היא מצביעה על מקום פנימי שעדיין מחכה לאהבה, לאור ולחמלה. היא מצביעה על הפצע שעדיין מבקש חיבוק.

כשאנחנו מרגישים בושה, זו הזמנה לעצור, לנשום, ולשאול: מה בתוך עצמי עדיין מבקש שאקבל אותו באהבה?

מה לעשות כשבושה מתעוררת?

1. לנשום ולזהות: לשים לב לרגש בלי להילחם בו. פשוט להגיד: "שלום בושה, אני רואה אותך."

2. לתת מקום: להקשיב לבושה כאילו היא ילד.ה קטנ.ה שפוחד.ת להידחות. מה היא רוצה ממני? לרוב היא רוצה חיבוק, קבלה, הבטחה שלא יינטשו אותי.

3. להפוך את הבושה לאור: לשאול את עצמי: איזה חלק בי מחכה להשתחרר מאשליית "אני לא מספיק"? מה האור שמסתתר מאחורי הבושה?

4. לתרגל חמלה עצמית: לומר לעצמי משפטים כמו: "אני שלמה גם כאן. אני ראויה לאהבה גם עם החולשות שלי".

בושה ככוח מרפא

כשהבושה מתמוססת, היא מפנה מקום לאומץ, לכנות ולעוצמה פנימית. במקום להסתיר את עצמנו, אנחנו מתחילים להאיר. במקום להתכווץ, אנחנו נפתחים. במקום לשנוא חלקים בנו- אנחנו מחבקים אותם.

בסופו של דבר, בושה היא לא סיבה להסתתר. היא שער. שער שמוביל אותנו לעומק, ללב, לאהבה שאינה תלויה בדבר.

והנה מנטרה חמודה לריפוי בושה לסיום:

"אני לא מתביישת באנושיות שלי. אני לא מתביישת בעבר שלי. אני שלמה ואהובה כפי שאני ואני מאפשרת לעצמי להאיר, לשמוע ולאהוב".