מיטל כספי בורשטין

למה יש א.נשים שלא יודעים להגיד "לא"? הם מסבירים יותר מדי. מתנצלים לפני שבכלל ביקשו מהם. נשארים במקומות שלא טוב להם בהם. מכילים הרבה מעבר ליכולת. ואז אני שואלת את עצמי, איפה הם למדו שלא בטוח לשים גבול? וכאן אני חוזרת לילדים. כי גבולות הם לא עניין של משמעת. הם שיעור עמוק בזהות. ילד שלא פגש גבול ברור מבחוץ, לא יודע לזהות חצייה מבפנים. אם לפעמים מותר ולפעמים אסור לפי מצב הרוח, אם הגבול מגיע בצעקה ולא ביציבות, אם אין עקביות שמרגישה בטוחה, הילד לא לומד מהו גבול. הוא לומד להיזהר. אב

יש ילדים שמתקשים להתרכז. לפחות כך אנחנו רגילים לומר. הם קמים מהכיסא, מתפזרים, שוכחים הוראות, מאבדים חפצים, מתקשים לשהות במשימה אחת לאורך זמן. לא פעם הם שומעים סביבם שהם "לא מספיק מתאמצים", "חסרי משמעת", או פשוט "לא מרוכזים". אבל עם השנים, בעבודה יומיומית עם ילדים, גיליתי משהו אחר לגמרי. ברוב המקרים שפגשתי, לא היה חסר ריכוז. היה חסר שקט פנימי. לפני שילד יכול להתרכז בטקסט, במספרים או בהוראות, הגוף שלו צריך להרגיש בטוח. מאורגן. לא מוצף. ילדים רבים חיים בתחושת דריכות מתמדת: יותר

חרמות, כאב חברתי, והמסע החשוב ביותר שילדים יכולים לעבור: להפוך להיות החברים הכי טובים של עצמם. 💜 יש רגעים בהורות ובחינוך שבהם הלב שלנו מתכווץ. הילד חוזר הביתה ופנים קטנות מספרות סיפור גדול: "לא שיחקו איתי היום… הייתי לבד בהפסקה.. הם לא רצו שאשחק איתם… עשו עליי חרם…" אלו מילים שמפלחות כל לב, במיוחד כשאנחנו יודעים כמה עדין ומתמסר העולם הפנימי של הילדים האהובים שלנו. אבל דווקא שם, ברגעים הכואבים הללו, מסתתרת אחת המתנות הרוחניות והאנושיות הגדולות ביותר שילד יכול לקבל: ללמוד שהער

האתר שלי השתנה. וגם אני. לא תכננתי את זה. זה לא היה מהלך עסקי או החלטה אסטרטגית. פשוט המשכתי ללכת בדרך והאתר הלך יחד איתי. החנות שלי עדיין מלאה בכלים להוראה, ערכות, תכנון, חומרי למידה. אבל הבלוג? הוא כבר מזמן לא רק הוראה. הוא הפך להיות מרחב של נשימה. של אמת. של תהליכים פנימיים. של שאלות כמו: מי אני כמורה? כאמא? כאישה? ואיך כל זה נפגש עם הכיתה? פה התחילה ההתלבטות. האם להפריד? לפתוח שני עולמות שונים?חנות למורות ובלוג לנשמה? או דווקא להמשיך לתת לשניהם להיות זה לצד זה, למרות הבל

יש רגעים בשנה שבהם אני עוצרת, ומביטה על הדרך שעשיתי. על כל שיעור, כל שיחה, כל נשימה. ואני שואלת את עצמי, איך אני יכולה להמשיך לגדול? היומן שיצרתי לא נולד רק כדי "לארגן את השנה" הוא נולד כדי להזכיר למורה, לאישה, שהיא ראויה לעצור, לכתוב, להרגיש, להוקיר, לברוא ולחלום. הוא נולד כדי לתת לך רגע של קדושה בתוך שגרת ההוראה, רגע של אמת עם עצמך, כלי התפתחות אישי שגדל יחד איתך, שנה אחרי שנה, שיעור אחרי שיעור, לב אחרי לב. זה יומן שמזמין אותך להקשיב לקול הפנימי שלך. לכתוב בכנות. לחלום באו

כבר עשור שאני יוצרת יומנים למורות היומנים הראשונים שלי היו גרסאות קטנות, פשוטות, שהעליתי בבלוג הישן שלי להדפסה (זוכרות?) עם השנים, היומנים גדלו, התפתחו והשתנו ביחד איתי. כל שינוי ביומן שיקף שינוי בי. בהתפתחות הפנימית, המקצועית, ואפילו בחיים האישיים. מה שהתחיל ככלי לניהול מקצועי, הפך השנה לכלי עמוק גם לסדר רגשי וחברתי. השנה יצקתי לתוך היומן את כל מה שאני כותבת עליו כבר שנים: אהבה עצמית, אותנטיות, ריפוי, הקשבה. היומן הפך להיות לא רק עמודי תכנון, אלא מרחב אישי למורה. מקום שבו את

יש רגעים שבהם אנחנו מחליטות לחזור. ליצירה. לחזון. למהות שלנו. אחרי שנה של הפסקה, בעקבות שינויים רבים שעברתי, החלטתי להחזיר את היומנים במהדורה עשירית , מחודשת ומדויקת יותר מאי פעם! כי מורות צריכות יותר מדף תכנון הן צריכות מרחב שיאפשר להן גם לראות את התמונה הגדולה וגם לא לשכוח את עצמן בתוכה . היומן הזה הוא בדיוק זה. הוא נועד ללוות אותך גם כמורה, גם כאשה, גם כשליחה. במקום שבו מקצועיות והשראה נפגשות. מה כולל היומן ? חזון, השראה וצמיחה אישית חזון אישי השראה והתבוננות פנימית אתגר

בתוך כל ילד יש קול שקט. קול פנימי. זהו הקול שאינו נשמע באוזניים, אך נשמע בלב. זהו אותו קול שמדמיין, שואל שאלות, מתרגש ומפרש. זהו הקול שקורא את המילים לא רק דרך העיניים, אלא דרך הנשמה. במערכת החינוך ניתנת תשומת לב רבה לדיוק בקריאה, לקצב, לפענוח. אך לעיתים שוכחים את מה שבלעדיו הקריאה ריקה: הנוכחות הפנימית של הילד בתוך הטקסט. במילים אחרות: האם הילד שומע את הקול הפנימי שלו בזמן הקריאה? מהו הקול הפנימי? הקול הפנימי הוא היכולת: 🗝 לקרוא משפט ולשמוע אותו "מתנגן" בתוכי, גם בלי להשמי

פעם, השפה נולדה כדי לחבר. כדי שאדם יוכל לקרוא לאדם אחר. כדי שנוכל לשתף, להבין, לגעת. אבל לאט לאט, השפה נעשתה שכלתנית. היא קיבלה כללים, דיוקים, הגדרות, סדר. המילים התחילו למדוד, לנתח, לשפוט. והלב הלב נדחק לפינה שקטה. הוא דיבר פחות, לחש יותר, עד שלפעמים שכחנו את שפתו. אבל הוא לא נעלם. הוא רק חיכה. חיכה שניזכר. חיכה שנרשה לעצמנו להקשיב למה שלא נאמר אבל מרגיש עד לשד העצמות. והיום… יותר מתמיד מתעוררת הקריאה לשוב. לחזור אל השפה של הלב. השפה של הרכות, של הנוכחות, של האמת שאין לה צ

כשאנחנו מדברות על הוראה מותאמת, אנחנו בדרך כלל חושבות על כלים פרקטיים: התאמת מבחנים, הארכת זמן, שינוי פורמט ההיבחנות. כל אלו חשובים, ואין לי ספק שהם יכולים לעזור לתלמידים מסוימים. אבל עם הזמן הבנתי – יש התאמה אחת שבלעדיה כל השאר פשוט לא עובדים. והיא לא רשומה באף אבחון. אני קוראת לה: ✨ התאמה רגשית-תודעתית (או במילים פשוטות - לראות את הילד בעיניים טובות). אז מה הן בעצם שלוש ההתאמות המוכרות? 1. התאמות בדרכי הוראה שינוי באופן ההנגשה: קצב איטי יותר, המחשה חזותית, עזרי למידה. 2

*להדפיס ולשמור. בעולם ההוראה המותאמת, השלב הראשון והמשמעותי ביותר הוא זיהוי הצרכים האישיים של התלמידים . התאמה נכונה מתחילה בהתבוננות...

יש דרך ללמד שפורצת מעבר לדפים ולמבחנים. דרך שמבינה שלפני כל אות וכל מספר, יש ילד או ילדה עם לב פועם, עולם פנימי עשיר, צרכים רגשיים, מחשבות, פחדים ותקוות. זו ההוראה שאני מאמינה בה. הוראה שרואה את הילד כולו. וכשאני משלבת את זה עם SEL - למידה רגשית-חברתית - משהו עמוק מתרחש בכיתה: נשמות נפתחות, והלמידה נהיית חיה באמת. מה זה SEL? SEL (Social Emotional Learning) זו למידה של הרגש, של הכישורים הבין-אישיים, של היכולת להבין את עצמי ולהיות בקשר בריא עם העולם. בעיניי זו לא תכנית זה הבסיס

בכל פעם שילד מתקשה להתרכז, אנחנו שואלים את עצמנו: איך אני עוזר לו להיות מרוכז יותר? אבל השאלה האמיתית היא אולי אחרת לגמרי: מה מונע ממנו להיות פנוי לקשב מלכתחילה? בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה דרמטית במספר הילדים המאובחנים עם ADHD או קושי בקשב וריכוז. ההנחה הרווחת היא שמדובר בפגם נוירולוגי. אבל חוקרי מוח מובילים מבקשים מאיתנו להסתכל עמוק יותר – אל תוך מערכת העצבים של הילד, ואל תוך הלב שלו. כשהמוח פועל ב"הישרדות"- הקשב נעלם הקשב יושב באזורים גבוהים במוח - בקורטקס הפרה-פרונטלי.

שקט. או שלא. כמה פעמים ביום אני מנסה להשתיק את הרעש? הרעש של העולם. הרעש של הילדים. הרעש של הראש שלי. המחשבות, הדרישות, ההתראות. המילה...

הוא עשה איתי תרגיל. הצליח. חייך. חשבתי – זהו, הוא קלט. אבל ברגע שהגיע הזמן לעבוד לבד – הוא לא הצליח בכלל. מוכר לך? זה לא בהכרח חוסר...

"החינוך אינו העברת ידע, אלא ליווי של נשמה בוערת". מריה מונטסורי לא דיברה על גיל ההתבגרות רק במונחים של לימודים או בגרויות – היא התייחסה...

החינוך המונטסורי מאמין בגידול הילד מתוך כבוד לנפש ולתהליך ההתפתחות הפנימי שלו. החינוך המונטסורי, שנוסד על ידי מריה מונטסורי בתחילת המאה...

"הוא בכיתה ג', אבל ברמה של כיתה א'." שמעתם את זה פעם? האמירה הזו נאמרת לעיתים קרובות מדי. היא נזרקת לאוויר באגביות - אך טומנת בחובה שיפוט חד, כללי מדי, ובעיקר… לא מועיל. אבל מה זה בעצם "רמה של כיתה א'"? האם הילד שולט בצלילים אך מתקשה בהבנת הטקסט? האם הוא מבין את הנקרא, אבל קורא באיטיות? אולי מדובר בקושי בזיכרון, שלא מאפשר לו להחזיק את המידע בראש? הבעיה היא לא בילד - אלא בנקודת המבט שדרכה אנחנו מביטים עליו. מיפוי איכותני במקום למדוד "רמה", נבדוק מה באמת קורה בתוך הלמידה . זו ב

"הוא פשוט לא רוצה ללמוד." "אני נותנת לו הכל – והוא לא מנסה." יצא לך לשמוע את זה מהורים בעבר? ממורים? כאן נכנסת הוראה מותאמת. שאלי את עצמך...

למידה אמיתית היא לא רק לדעת את התשובה – אלא להבין איך להגיע אליה.

לפעמים, הורה מגיע אליי עם עיניים מודאגות ודף מלא מונחים – דיסלקציה, דיסגרפיה, קשב וריכוז. הם שואלים: "אז מה עכשיו?", ואני עונה: "עכשיו –...

למה כל כך חשוב לזהות מוקדם? השלבים הראשונים של הקריאה, הכתיבה והחשבון הם לא רק אבני דרך אקדמיות – הם אבן הבניין של הדימוי העצמי של הילד...

יש רגעים שבהם נדמה שמשהו "לא עובד". הילד שוב מתקשה לזהות את הצליל שתרגלנו. המשפטים שלו עדיין לא תקניים תרגילי החשבון מתבלבלים לו בעיניים....

אני חושבת שהאסימון להבנה שיש לי רגישות יתר, נפל רק בשנים האחרונות. למרות שהעניין הזה ליווה אותי מגיל מאוד צעיר, אף פעם לא חשבתי על זה...