רגשות סוערים, מיכל פנימי ומרחב שמחזיק באהבה

בחיים של כל אחת ואחד מאיתנו יש רגעים שבהם עולה רגש כל כך חזק – כעס שורף, עצב כבד, פחד מציף, כאב חזק.

ברגעים כאלה נדמה שהסערה הזאת היא כל מה שאנחנו, שהיא מאיימת להטביע אותנו.

אבל מה אם הסערה הזו היא לא אויב – אלא שער?

שער לריפוי עמוק, לחופש אמיתי, לאהבה שאינה תלויה בדבר.

מה אם דווקא ההסכמה להרגיש – עד הסוף – היא המקפצה לרגש עמוק יותר של אהבה?

רגש לא נועד לכלוא אותנו – הוא נועד לנוע:

הוא מתעורר, לפעמים בפתאומיות

גואה לשיאו, מציף את הלב והגוף

ואז נרגע, נמס ומתפוגג

זו לא סתם תנועה מעגלית – זו ספירלה חיה:

כל פעם שהרגש חוזר ואנחנו מרשים לעצמנו להרגיש אותו באמת, הוא משיל עוד שכבה של פחד, כאב או בושה מתוכינו.

כך הוא לא רק עובר – הוא גם מטהר אותנו, מזכך אותנו, מקרב אותנו למהות האמיתית שבתוכנו.

רגש חזק דומה לגל בים:

יש לו התחלה

יש לו שיא – הוא שובר ומציף

ולבסוף הוא דועך וחוזר אל השקט

אבל ברגע השיא, אנחנו נוטים להאמין:

“אני הכעס הזה”, “אני הפחד הזה”, “אני הכאב הזה”.

האמת העמוקה היא:

אנחנו לא הגל – אנחנו הים שבתוכו הגל עולה ושוקע.

אנחנו המרחב שבתוכו קמים ונרגעים כל הרגשות – מבלי לשבור את מי שאנחנו באמת.

מהו המיכל הפנימי? – החוסן הרגשי?

בתוכנו יש יכולת להיות גם הגל וגם הים: להרגיש את הסערה – אבל לא ללכת לאיבוד בתוכה.

זו היכולת שנקראת המיכל הפנימי:

להחזיק רגשות עזים בלי להתפרק

להרגיש כעס מבלי להתפרץ ולהרוס

להרגיש פחד מבלי לקפוא או לברוח

להרגיש עצב מבלי לשקוע בייאוש

המיכל הפנימי הוא לב החוסן הרגשי שלנו:

הוא נבנה כשאנחנו מסכימים להרגיש מבלי לברוח או לשפוט, כשאנחנו זוכרים שיש בנו משהו רחב ויציב יותר מכל רגש.

מה בונה את המיכל הפנימי?

נוכחות בגוף: לשים לב לנשימה, להניח יד על הלב, להרגיש את כפות הרגליים על האדמה.

חמלה עצמית: לומר לעצמנו: “מותר לי להרגיש. אני כאן בשבילי.”

הבנה עמוקה: “אני לא הרגש – אני זה שמרגיש אותו”

והכי כיף זה שכל פעם שמרגישים מבלי לקרוס – המיכל גדל.

מעבר למיכל, יש בתוכנו מרחב פנימי עמוק:

מודעות שקטה שרואה את הסערה מבלי להיבלע בה

לב רחב שמוכן לחבק גם את הרגש הכואב ביותר

נשמה שהיא אינסופית באהבתה וחמלתה

המקום הזה לא מנסה לתקן מיד או להדחיק – הוא פשוט נוכח, רואה, מקשיב, מחבק.

זהו זיכרון עמוק:

“יש בי משהו רחב יותר מכל רגש, משהו שאינו נשבר לעולם.”

איך זוכרים את המיכל והמרחב ברגעי סערה?

גם באמצע יום עבודה, בזוגיות, מול הילדים או בפקק:

לעצור לרגע

לנשום עמוק

להניח יד על הלב ולומר:

“הסערה הזו עוברת דרכי. אני לא היא. יש בי משהו רחב ממנה.”

משפט מפתח להזכיר לעצמנו:

“אני מרשה לעצמי להרגיש הכל – אבל אני לא הכל.

אני המרחב שמחזיק את מה שאני מרגיש/ה, לא הגל עצמו.”

המשמעות הרוחנית העמוקה -

ברובד הנשמה – אנחנו תודעה רחבה, נצחית, אוהבת.

הרגשות הם תנועות חיים – גלים שעולים כדי לרפא ולשחרר.

ככל שנפגוש אותם באהבה, נגלה שהם לא שוברים אותנו – הם מזככים אותנו.

ושנזכור ונפנים🕊

רגש סוער הוא גל: קם, שובר, דועך.

אנחנו לא הגל – אנחנו הים שמחזיק אותו.

אנחנו המיכל שמסכים להרגיש, והמרחב שמחזיק באהבה.

וכך, בגל ועוד גל, בספירלה ועוד ספירלה, אנחנו לומדים להיזכר:

לאהוב את עצמנו גם בסערה.

להיות עדות חיה לרגש – מבלי להיבלע בו.

לגלות שכל גל חושף עוד טיפה מהים האינסופי שבתוכנו.

למעשה הרגש שהוגדר "כשלילי" הוא המקפצה לריפוי וטוהר ואהבה. וכל זה קורה כשמסכימים להרגיש את הרגש, רק כך הוא משתחרר ומייצר התחברות עמוקה יותר לעצמנו. אחריו, הכל נראה הרבה יותר ברור ונעים וטוב.

אנחנו לא רק שורדים את הסערה – אלא הופכים אותה לריפוי, לאהבה ולחיבור עמוק עם מי שאנחנו באמת.

ברגע האמת כשהרגש עז וחזק קשה לפעמים לזכור את זה, אז שמרו לכם את זה לרגעים האלה ממש.

וזכרו, דמעות הן ברכה גדולה – ולא חולשה – מכמה סיבות נפלאות

הדמעות הן הדרך של הגוף והנפש לשחרר עומס רגשי. מה שלא נבכה – נישא בתוכנו, כמו אבן על הלב. הבכי ממיס את האבן הזו בעדינות.

הדמעות שוטפות אותנו מבפנים. בדיוק כפי שהגשם מנקה את השמיים, כך הדמעות מנקות את הלב והנשמה.

כשאנחנו בוכים – אנחנו נוגעים בלב הפצוע, בחלק הכי פגיע ואמיתי שלנו. זה מקרב אותנו לעצמנו ומלמד אותנו חמלה כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

דמעות הן עדות לכך שאנחנו חיים, מרגישים, אוהבים, אכפת לנו. הן מסמלות עומק וחיבור למה שבאמת חשוב לנו.

הדמעות הן כמו גשר: הן עוזרות לנו לעבור מתסכול, פחד או כאב – אל הקלה, הבנה וקבלה. בזכותן, הרגש לא נתקע בגוף אלא ממשיך הלאה.

ויש שאומרים שדמעות הן תפילה בלי מילים. הן יוצאות מהמקום הכי עמוק בנשמה ומגיעות ישירות לאלוהים, גם כשאנחנו לא מצליחים לדבר.

אז אם זכיתם ביכולת להזיל דמעה,

תחבקו את זה!

באהבה❤️